זהו, תגידו שלום לעידן שרון. זהו, תרגישו יתומים, כמו בלילה ההוא שראש הממשלה נרצח דקה לפני שייצר כאן מזרח תיכון חדש. אנחנו קמים הבוקר ומביטים על עצמינו בראי בזוועה: האם זה קורה לנו שנית, אנחנו שואלים. כן, זה קורה לנו שנית. ממש כמו בפעם ההיא, לפני 10 שנים בדיוק. אז רבין, עכשיו שרון.
מה שרבין ראה טרם זמנו, שרון השכיל לראות באיחור, אבל בכל זאת ראה לפני רבים מבני דורו ומפלגתו. וטרם, בדיוק טרם, הגיע אל הארץ המובטחת, קרה הדבר הזה. הזה? מה זה הדבר הזה? שטף דם במוח? סטרוק? באמצע הלילה התברר שראש הממשלה סובל מדימום תוך-מוחי מאסיבי. כותרות העיתונים בבוקר כבר היו מוגדרות יותר: ראש הממשלה, אריאל שרון נלחם על חייו.
עד אמש עוד חבטנו בו היטב, בראש הממשלה. הבכנו אותו ואת חבריו, פרצנו לבית הוריהם הזקנים של האחים שלאף, שלפנו מן המגרות את ברוך קרא ואת ליאורה גלאט-ברקוביץ, וכשראש הממשלה נענע בראשו בכבדות, אמרנו אה, הוא מתחמק, אה, הוא מעדיף להסיט את הדיון מהדיון האמיתי.
אבל הוא פשוט היה טרם-חולה-מאוד, אלה היו רגעיו האחרונים בתור אדם כבד ובריא, הוא עמד לפני המלחמה הגדולה על חייו, והוא היה עייף. עייף מאוד. וכשהוא נלחם על חייו, ברגעים אלה ממש, אנחנו בעיקר חושבים על עצמנו. מה היה לנו איתו, מה יהיה לנו בלעדיו. איך הגענו לזה, וכמה, כמה פעמים נעמוד עוד לפני השוקת השבורה הזאת. והפרשנים מפרשנים וסופרים מנדטים ועמיר פרץ נהיה לרגע שוב רלבנטי, ונתניהו חוזר לתמונה, ואהוד אולמרט, הוא בינתיים ממלא מקום ראש הממשלה. ככזה, הוא כבר מיטיב להתנהג: צנוע, מתרגש, ממתין בצער לשמיעת הדיווחים מבית החולים. כמונו, גם הוא מרגיש עכשיו שכל עתידו הפוליטי עשוי להיות או לא להיות.
יתומים
מיכל מירון שקד
6.1.2006 / 1:24