ירים נא את ידו כל מי שחשב שסיאטל ושיקגו תהיינה שתי הקבוצות בעלות שבוע החופש ב-NFC. יצביע מי שסבר ששיקגו תגיע בכלל לפלייאוף ושסיאטל, קבוצה שבאופן קבוע הייתה ממצה פחות מ-50 אחוז מהפוטנציאל שלה, תערוך מסע של 11 ניצחונות רצופים דווקא בעונה שבה היא סובלת ממחסור חמור בתופסים.
אבל כל זה קרה, ואנחנו עוד ננתח את הסיהוקס והברס בשבוע הבא, כשהן תשחקנה, אבל בינתיים השבוע הן נחות ונמלטות מהגרזן. ואנחנו נשארים עם ארבע קבוצות טובות ושני משחקים מרתקים, בחטיבה שבה המשפט "בפלייאוף הכל יכול לקרות" מקבל משמעות נוספת.
טמפה ביי באקנירס (5:11) וושינגטון רדסקינס (6:10)
מועד: שבת, 23:30
איצטדיון: ריימונד ג'יימס בטמפה
שידור: ESPN
טמפרטורה בזמן משחק: 1-3 מעלות
טמפה ביי באקנירס
הסינדרלה הקלאסית. הבאקס פתחו את העונה באופו מופתי ואז נפצע בראיין גריסי. קשה לחזות היום כיצד הייתה מסיימת טמפה את העונה עם גריסי, אבל מה שעשה כריס סימס מעורר כבוד. לבאקנירס יש הגנה מצוינת, אבל בניגוד לשיקגו ברס, היא לא נשאה אותם על כפיים לבד. שיתוף הפעולה בין סימס לג'ואי גאלאוויי, הקאמבקר של השנה, היה חשוב ומשמעותי במיוחד בבטן העונה, כשטמפה ביי השיגה את הנצחונות הגדולים על וושינגטון, אטלנטה וקרוליינה, שסללו את דרכה לראשות בית הדרום. בימים שסימס וגאלוויי היו רגועים, חזר והפציע קארנל וויליאמס, שפתח היטב את העונה, נפצע ונרגע, וחזר בסערה למחזורים האחרונים. בצד ההגנתי, כמובן, קשה לתאר את העבודה שעושה מונטה קיפין בעשר השנים האחרונות. רונדה בארבר הוא לבטח האם.וי.פי ההגנתי של הליגה השנה, ודריק ברוקס וסימיאון רייס מסרבים להתכלות. כל אלה נראים מבטיחים מאוד עבור טמפה ביי.
שחקן מפתח: ג'ואי גאלאוויי. הקאמבק של התופס בן ה-34 העונה היה מרשים במיוחד. הפעם האחרונה בה תפס גאלוויי לעשרה טאצ'דאונים הייתה ב-1998 עם הסיהוקס. 1,287 היארדים שלו הם שיא קריירה. גאלוויי חייב להיכנס לפלייאוף עם אותו האטרף, על מנת לפנות נתיבי ריצה לקארנל וויליאמס ולהוריד לחץ מסימס.
סימן שאלה: כריס סימס. סימס עמד בלחץ פעמים רבות העונה. אבל הפלייאוף הוא ליגה אחרת לגמרי. הדוגמא הטובה ביותר היא בן רות'לסברגר, שבפלייאוף בשנה שעברה שיחק למטה מרמתו במהלך העונה. סימס, בניגוד לרות'לסברגר של שנה שעברה, הוא לא רוקי, אבל עדיין אין לו נסיון פלייאוף. מלבד זאת, כמה שזה נשמע מוזר, הטמפרטורה הנמוכה עלולה להזיק למארחים, שרגילים למזג אוויר חם יותר בבית.
היתרון: מייק אולסטוט בריא. בפעם שעברה זה הספיק לנצח את וושינגטון על היארדים הקטנים
וושינגטון רדסקינס
אחרי שפתחו במאזן 3:5 כולל גניבה מרשימה בדאלאס, נראה היה שהעונה של וושינגטון חוזרת להיות כמו העונות הקודמות מאז לקח אותה דניאל סניידר תחת חסותו. הסקינס הפסידו בשלושה משחקים, ובמאזן 6:5, כשמשחקים מול כל יריבות הבית עוד לפניהם, נראה היה שהם אומרים קדיש. התעוררות מחודשת של מארק ברונל, סנטאנה מוס ובעיקר קלינטון פורטיס העניקה להם חמישה נצחונות רצופים, ובהתחשב בכך שהיו עם הגב לקיר, זהו הישג מצוין לג'ו גיבס, שועל הקרבות ה-ותיק. וושינגטון זוכרת היטב היכן החלה המיני-קריסה במהלך העונה. זה היה בריימונד ג'יימס מול אותם הבאקנירס, שהשחילו לה 36 נקודות. הדבר היחיד שהרדסקינס צריכים לעשות הוא להפיק לקחים מהמשחק ההוא. אדומי העור שיתקו את משחק הריצה של טמפה ביי, אבל האוויר היה פרוץ לגמרי. התוצאה הייתה שלושה טאצ'דאונים של סימס, לשלושה תופסים שונים. לוושינגטון אסור להרשות חדירות אווירית שכזו.
שחקן מפתח: קלינטון פורטיס. הצמד ברונל-מוס, שאיים לשרוף את האוזון עם הבעירה שהפיץ במחזורים הראשונים ונרגע אחר כך, חזר ובגדול. פורטיס, שחקן מצוין בזכות עצמו, צפוי לשמש כסוס עבודה. משחק חוץ הוא עניין של שליטה בכדור, שילך קרוב ל-30 פעם למספר 26. אם הוא ישמור על הכדור, יגיע לסכום תלת ספרתי ויפנה את ברונל סבבה לאללה בדי.סי. במשחק הקודם, אגב, הוא רשם 144 על הגנת ריצה טובה מאוד של טמפה ביי.
סימן שאלה: היכולת של ברונל לפצח בחוץ את ההגנה המדהימה של טמפה ביי (1 בליגה). ניצחונות החוץ האחרונים של הרדסקינס היו על סט. לואיס, אריזונה ופילדלפיה. אין בכך כדי להמעיט מהישג העלייה לפלייאוף, אבל הבאקנירס הם לא רק קבוצה טובה יותר מהמוזכרות מעלה, הם גם קבוצה שונה וחדה יותר מזו שוושינגטון פגשה לפני חודשיים.
היתרון: ג'ו גיבס זכה בשלושה תארי סופרבול. שום דבר לא מפחיד אותו.
ההימור שלנו: למרות הרצף, וושינגטון לא הצליחה לנטוע את ההרגשה שהיא אמינה מספיק לנצח בחוץ. אצל טמפה ביי הבעיה הפוכה, היא לא מבריקה בבית. יהיה צמוד. טמפה תנצח.
ניו יורק ג'איינטס (5:11) קרוליינה פנת'רס (5:11)
מועד: ראשון, 20:00
אצטדיון: ג'איינטס סטדיום, מדולנדס, ניו ג'רזי
שידור: ESPN
טמפרטורה צפויה בזמן משחק: 2-4 מעלות, בהיר
ניו יורק ג'איינטס
נקודת המפתח בעונה של הג'איינטס הייתה במחזור השביעי נגד דנבר. זה משחק שבו לפי שום ספר הענקים לא היו צריכים לנצח, והם גנבו אותו באכזריות. המסר הגדול של ניו יורק לליגה היה: "השנה לא נפרוש לפני שזה נגמר". לפני שנתיים הג'איינטס היו על מאזן 4:4 וצנחו ל-12:4. בעונה שעברה מ-4:5 הם קרסו ל-10:6. השנה במקום ליפול הם דרסו את וושינגטון, ניצחו את דאלאס ולמרות תקלה ביתית מול מינסוטה, הפכו את ביתם למבצרם. איליי מאנינג התבגר בשנה והשתפר עשרות מונים, כשפלאקסיקו בורס לא מתפנה אמאני טומר האמין עושה את העבודה וכל זאת לפני שהזכרנו את העונה המופלאה של טיקי בארבר האדיר.
שחקן מפתח: ג'רמי שוקי. הזכרנו את כל גורמי ההתקפה האחרים של הג'איינטס. שוקי החל השנה להתרגל לשיטה של קאפלין. אם הוא ינצל אותה לטובתו, יעשה את העבודה השחורה ואגב כך יפנה את הכישרון ההתקפי המרשים שלו, ניו יורק תהיה בלתי עצירה במדולנדס.
סימן שאלה: ההגנה היא בגדר חשוד מיידי. הגנת המסירה של ניו יורק מדורגת 27 בליגה. ג'ייק דלהום הוא קוורטרבק שאוהב לזרוק, ומזג האוויר יאפשר לו לעשות זאת. אסור לג'איינטס להיקלע לקרב יריות עם הפנת'רס.
היתרון: טיקי בארבר, נו באמת...
קרוליינה פנת'רס
למרות ההעפלה לפלייאוף, יש תחושה שג'ון פוקס לא מיצה מאה אחוז מקרוליינה. עם עוד ניצחון, הפנתרים היו מעפילים מהמקום השני בבית וזוכים בשבוע חופש, וזו קבוצה שהיה בה המון פוטנציאל לעשות זאת. ההתקפה לא תמיד דפקה, דלהום, כאמור אחד המהמרים והגאנרים הגדולים בליגה, הכניס עצמו יותר מפעם אחת לעמדת הפסד ולמרות זאת, חשוב להסתכל על הנתון המפתיע הבא: מקובל לחשוב שהפנת'רס חלשים בחוץ. ובכן, הם הפסידו רק שניים משמונת משחקיהם מחוץ לשארלוט, לשיקגו ולמיאמי. ככה שבתנאי מזג האוויר הצפויים, הרעש של המדולנדס יהיה לבטח פקטור, אבל מסירה או שתיים לאחד המצטיינים של העונה, סטיב סמית', עשויה להרגיע את הקהל הניו יורקי המשולהב.
שחקן מפתח: שניים. דה שון פוסטר תפס פיקוד בפלייאוף של 2003. משחק הריצה של קרוליינה היה בינוני ביותר (19 בליגה), וכדי לנצח בניו ג'רזי חשוב מאוד לשמור על הכדור. ריקי פרוהל תמיד עובר מתחת לרדאר, אבל שחקן מאוד, מאוד אנדררייטד.
סימן שאלה: השיפוט של דלהום. המצב הכי מרגיז אצל הקוורטרבק של קרוליינה הוא שביתרון דו ספרתי הוא מסוגל לזרוק לחטיפה שתתורגם לטאצ'דאון. במשחק כזה, כמו שהאמריקאים קוראים לזה, זהו "ביג נו נו".
היתרון: פוקס יודע לשחק עם היריבה, בעיקר אם היא עדיפה. אם לא חוסר המזל העצום של הפנת'רס בחצי הראשון של 2004, זה היה פלייאוף שלישי ברציפות לקבוצה הזו.
ההימור שלנו: אחרי כל הנאמר, הביתיות, הרעש, ההתלהבות והאמביציה הניו יורקית ינצחו את המשחק הזה. ג'איינטס, אפילו לא צמוד.