לבקשת וואלה! בכותרת מופיע שמי.
זה מובן
כי אני מפורסם
ופרסום בזה הזמן
עושה "באז"
מביא קוראים
מביא אנשים
מביא רייטינג
בס"ד
ראשי התיבות של שמי הן א"א,
א"א, הן גם ראשי התיבות של
אף אחד
א"א, הוא כל אחד
א"א, הוא אני
ומי שאי פעם ראה אותי
יודע כמה
אף אחד גדול
יש
לי
א"א, הוא כל אחד
א"א הוא אתה
היה מקור, לא תוצאה
אתה אדם עסוק?
שאל עוזי ברעם, אחד האנשים היותר מוערכים על ידי בפוליטיקה הישראלית, איש חכם שלא אשכח לו את התפטרותו מתפקיד שר התיירות כדי לסעוד את אשתו הגוססת. עניין של מה בכך תגידו, אין לי דוגמא נוספת.
כן השבתי, מאוד. "אז עכשיו אתה תהיה הרבה יותר עסוק."
ישבתי אצלו במשרד, הייתי צריך להחליט האם לרוץ לפריימריז. המשבצת של האומנים ואנשי הרוח, מקום 36 ברשימה. לא ראלי? ימים יגידו, השיב לי ברעם וחייך.
כשבועיים לפני זה הצעתי את עצמי ליושב ראש, עמיר פרץ. ביקשתי מקום 34, כדי לחשק את הרשימה מאחור. 36, גם טוב. כך אני מאיר את 36 ולא להיפך. אני מניח שלו לא הייתי שם איש לא היה סופר עד 36. זה קצת כמו להמר על הסוס הכי חלש במרוץ. הסיכויים הכי קטנים אבל האפשרות לזכייה ברווח הכי גדולה.
אחר כך התיעצתי. חברים קרובים שמכירים אותי. הפסיכולוגית שלי לשעבר. כולם אמרו : רוץ, לך על זה! רק פלדי צרח לי בטלפון, "אבוטבול, אל תעשה את זה!"
מה צריך לעשות שאלתי?
אז ככה: צריך להפקיד 7500 ¤ לפקודת המפלגה, לפתוח חשבון בנק שנושא את השם "אלון אבוטבול- בחירות מוקדמות לכנסת ה-17, להביא קורות חיים ו-4 תמונות עדכניות.
הטלפון צילצל, על הקו היה גור בנטוויץ', הבמאי שהפיק יחד איתי את ה"כוכב הכחול". הרבה זמן לא דברנו, אולי שנה. "מה קורה משוגע?" שמעתי את הקול המוכר, "מעניין" עניתי, הסלולרי באוזן ואני על הקטנוע בדרך השלום. "רוצה כסף? הייתה מכירה של הסרט לVOD מגיע לך 7000 ש"ח." ואללה? אז כסף יש!
בבית המצב היה לא פשוט. "אין לך מה לעשות? בשביל מה לך פוליטיקה? זה מגעיל! חכה קצת, חכה 4 שנים, עכשיו זה לא הזמן. יש לך 4 ילדים קטנים בבית, אתה רוצה לא לראות את הילדים שלך?". "אני אמשיך לראות את הילדים שלי. ואני רוצה לעשות את זה, אני צריך את העזרה שלך, בלעדיה אני לא עושה את זה", שמעתי את עצמי אומר בקול רם, קצת לא מאמין שזה קורה. למה לי פוליטיקה עכשיו?
זוגתי ואני לא הגענו לעמק השווה באותו לילה. בעיקר כי שנינו לא באמת ידענו מה זה אומר. בצד שלה הייתה דאגה ובצד שלי? שמעתי את קולו של אבא שלי כשהייתי ילד, עומד וצועק על הטלוויזיה המשדרת מהכנסת, צועק שאילו היה שם, היה מראה להם. הטלוויזיה לא ענתה לאבא שלי. כך דרכו של חפץ. אבל לי יש במה, ולי באמת נמאס.
במשך שנים החברה הישראלית עוסקת בהכחשה של הבעיות האמיתיות שלה. את המוצא הגלותי החביאו לטובת הצבריות, את השואה בשביל התקומה, את הפער והאפליה של יוצאי צפון אפריקה לטובת ההישרדות. הכל בשם לכידות מזויפת, שהיום מתפוצצת לנו בפרצוף בדמותה של חברה מפורקת, של אדם לאדם קלצ'ניקוב, של הסתגרות בד' אמות ללא סולידאריות חברתית, של אלימות שמתפרצת, של מבניים ארגוניים רופסים, של אידיאלוגיות שקרסו והותירו חלל ריק.
בתוך החלל הריק הזה יש לנו, לי ולכם, הזדמנות. לשנות את סדרי העדיפויות. להיכנס לתוך המבנה השלטוני ולהשפיע מתוכו. פוליטיקה, מה לעשות מחוללת שינויים בחיי היום יום. להיכנס לפוליטיקה זה לא להיכנע לייאוש.
הדור שלי, בני הארבעים פלוס ומטה, לא מפחד מבעיות. אנחנו דור אחר. דור שהיה בלבנון, באינתיפאדה, נסע להודו וחזר מחפש בית, זהות, שורש, תרבות. לבני דורי הדת אינה שנואה, היא מקור מאתגר, אפשרות לקשר עם החוסן הרוחני התרבותי והמוסרי של עם ישראל. הדור שלי אינו מפחד לשים את הבעיות שלו על השולחן ולטפל בהם. אנחנו דור שהולך לטיפול.
יש
מי שמכה
ויש
מי ששותק
כתב המשורר מואיז בן הראש.
לא יכול לשתוק יותר.
א.א