אתמול אמור היה להיות היום האחרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. תוכנית "מפת הדרכים", שאושרה בידי ישראל, הרשות הפלסטינית, ארה"ב והקהילה הבינלאומית, קבעה כי עד סוף 2005 "יסתיים הכיבוש הישראלי שהחל במלחמת 1967", תוקם מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית, ויושג פתרון מוסכם בנושא מעמדה של ירושלים וסוגיית הפליטים.
אלא שתוכניות מדיניות לחוד, ומציאות לחוד. עם סופה של 2005 נראית "מפת הדרכים" כעוד ספין תקשורתי שחוק, שרוב האזרחים ממילא לא מבינים מה הוא אומר והתעייפו רק מלשמוע עליו. גם מי שמתמצא בפרטיו, מבין שכבר מזמן איחרנו את הרכבת. סופה של 2005 הוא, לפיכך, גם המועד הסופי בו נקברה התוכנית.
נראה, שמלכתחילה נועדה "התוכנית", אם בכלל ניתן לכנותה כך, לכישלון. עיון קצר ב-"14 ההערות של מדינת ישראל למפת הדרכים" מסביר מדוע. שורת ההסתייגויות שהציבה ישראל מנעה כל אפשרות ממשית להתקדם להסדר קבע. כך, לדוגמה, התעקשה ישראל, כי במסגרת המו"מ "לא תידון ההתיישבות ביהודה ושומרון, (למעט הקפאת ההתנחלויות והמאחזים הבלתי חוקיים), מעמד הרשות ומוסדותיה בירושלים או כל סוגיה אחרת אשר במהותה היא עניין להסדר הקבע". לא ברור איך ציפתה ישראל לסיים את הסכסוך בלי לדון בסוגיות הקריטיות ביותר שעל הפרק. סעיף נוסף עליו התעקשה ישראל, קובע כי "במסגרת מפת הדרכים לא יוכנס, כי על ישראל להפסיק את האלימות וההסתה נגד הפלסטינים". זאת, בשעה שישראל דורשת מהרשות לסיים את פירוק ארגוני הטרור, איסוף נשקם והשמדתו כתנאי לכל התקדמות במו"מ.
גם המבנה של התוכנית החלוקה לשלבים וללוחות זמנים נראה מבטיח בתיאוריה, אך בפועל שימש כתירוץ לסחבת ולעיכובים, שמנעו את מימושה. כך, ישראל נמנעה מלהשתתף בשתי ועידות שלום בינלאומיות זו שכינס ראש ממשלת בריטניה, בלייר, בלונדון (מרץ 2005) וזו שיזם נשיא רוסיה, פוטין (בסתיו 2005). ומדוע התנגדה ישראל לכינוס הוועידות? "מפת הדרכים מאפשרת לכנס ועידה כזאת רק בשלב השני שלה, ואילו אנו עדיין בשלב הראשון", נאמר בהודעה הרשמית של משרד ראש הממשלה.
שני הצדדים אשמים
בדיעבד, ברור שהתעקשותה של ישראל שלא לדון עם הפלסטינים על הסדר הקבע ועל הסוגיות המהותיות היתה אחד הגורמים המרכזיים לכישלון התוכנית. מדוע לא להציג תוכנית מסודרת ומגובשת בתחילת הדרך? למה לשמור על מעטה של סודיות, חשאיות וחשדנות הדדית, בתקופה של מו"מ? איך אפשר לדרוש מהפלסטינים להשלים משימה כל כך מורכבת כמו פירוק הארגונים מנשקם, מבלי להציג להם אופק מדיני?
בסופו של דבר יצרה השיטה עליה מבוססת "מפת הדרכים" מלכוד, במסגרתו ספק אם ניתן היה אי פעם להגיע לשלב הסופי של הקמת מדינה פלסטינית. בפועל, נותרה מפת הדרכים "מפה" על הנייר בלבד. אחד האנשים היחידים שעוד ממשיך לדבר עליה הוא ראש הממשלה, אריאל שרון, שדואג להזכיר, חדשות לבקרים, ש"ישראל תיישם את מפת הדרכים, ברגע שהפלסטינים ימלאו את התחייבויותיהם". אפשר פשוט להגיד שראש הממשלה משלה את עצמו, וגם את הבוחרים, אם הוא חושב שניתן עוד לממש את מפת הדרכים.
שרון שוכח, כמובן, ששני הצדדים לא קיימו את ההתחייבויות. ישראל אמנם נסוגה מהרצועה ומכמה התנחלויות מבודדות בגדה, אך לא הקפיאה את בניית יתר ההתנחלויות ולא פירקה את המאחזים הבלתי חוקיים, כפי שנדרש ממנה. להפך. ישראל מצפצפת על ארה"ב והמפה וממשיכה לפרסם מכרזים לבניית אלפי יחידות דיור חדשות בהתנחלויות, בתירוץ של "חיזוק גושי ההתנחלויות הגדולות". גם הפלסטינים נושאים באחריות כבדה לאי מימושה של התוכנית. הם לא עשו דבר כדי לפרק את תשתיות הטרור, לעצור את פעיליה או לאסוף עליהם מידע מודיעיני ולהעבירו לישראל, כפי שעשו בעבר. במציאות הנוכחית, ספק אם ביכולתם לעשות זאת. התמונות שמגיעות מרצועת עזה מצביעות על אנרכיה, הרחוקה מהרפורמה השלטונית עליה התחייבו הפלסטינים בתוכנית.
בין הפוליטיקאים קיים ויכוח בשאלה מי תרם יותר לקבורתו של ההסכם ישראל או הפלסטינים - אך השורה התחתונה היא שכעת, בפתחה של שנת 2006, דרושה חלופה יעילה ומהירה יותר ל"מפת הדרכים".
מחר: מהן התוכניות המדיניות של המפלגות הגדולות?