והמנצח הוא, חלק 2

שבוע אחד לפני הסוף, הגיע הזמן לחלק את הפרסים. נכון, יש עוד שבוע, אבל רוב השחקנים שמועמדים, לא ישחקו, או שישחקו מחצית. ואם הם ישחקו משחק שלם, אז בטח היריבה תנוח. בקיצור - קרבות על מיקום בפלייאוף או בקרב על הנשיא עדיין יש. אבל את התארים האישיים אפשר לחלק.

תזכורת לגבי הרוקים, כפי שרשמתי לפני שבועיים:

רוקי התקפה - מריון בארבר
רוקי הגנה - דומיניק פוקסוורת
המאכזב - אלכס סמית

חייבים לבחור מישהו משיקגו. מבחינתי בפירוש ניתן להשוות אותה למפלצות מהמערב התיכון של 85. מה שההגנה הזאת עשתה מחייב לבחור מישהו משם. אבל את מי? איך אפשר לדעת מי גורם שם להבדל - קו ההגנה הקטלני, הליינבקרים המהירים, הכיסוי של החוליה האחורית ? אלכס סמית, טומי האריס, בריאן אורלכר, ניק וואשר. כולם נותנים עונות מיוחדות במינן.

מול פיטסבורג, 2 הסייפטים הפותחים שלהם היו פצועים. ופתאום, הם נתנו את המשחק הכי גרוע שלהם. פתאום לא היה מי שיעזור בכיסוי מאחורה, לא היה מי שיגיע לסתום חור ברגע האחרון. לכן, אני בוחר במייק בראון, שנותן עוד עונה מצויינת, ובלי העזרה שלו פתאום בטיס נתן את משחקו הטוב ביותר מזה 3 שנים.

יש כמה מועמדים. קרסון פאלמר, שצריך להסתכל עליו, לראות איך שחקן גדל ומתפתח ולהינות מכל רגע. אבל הוא מתחיל לפשל לקראת סוף העונה, והוא עשה יותר מדי טעויות. פייטון מאנינג נותן עוד עונה גדולה, אבל הוא קרבן לציפיות שהוא יצר. במושגים של כמעט כל שחקן אחר, זאת עונת MVP. לא רק המספרים, גם המנהיגות במשחקים החשובים. אבל במושגים שלו? לא מספיק.

ההתלבטות הסופית היא בין שני רצים. הניו יורק ג'איינטס לא סתם בדרך לפלייאוף, הם בדרך לזכות בראשות הבית שלהם. ונכון לשבוע 16, שבוע אחד לפני סיום העונה הרגילה, רק שחקן אחד השיג יותר מ 2000 יארד כוללים (בריצה ובתפיסה) - טיקי בארבר. הוא גם אחד מ-5 שחקנים בלבד, שיש להם ממוצע של 5 יארד ומעלה לריצה. והוא עושה את זה לצד קוורטרבק שאולי יהיה כמו אח שלו יום אחד, אבל היום הוא עדיין צעיר מדי, עושה יותר מדי טעויות, ולא יציב. טיקי בארבר ממשיך להיות היציב שמוביל את התקפת הג'איינטס קדימה.

בצד השני יש ראנינג בק שפתח רק ב-9 משחקים, והתחלק בנשיאות בעוד 6 משחקים. ועדיין זה הספיק לו להתמקם במקום השלישי במספר יארדים בריצה (100 יארד אחרי טיקי) ו-3 גם במספר היארדים הכוללים (250 יארד אחרי טיקי). לארי ג'ונסון היה כל כך בלתי ניתן לעצירה בחצי השני של העונה, ורץ כל כך טוב, שזה כמעט חובה לתת לו תואר אישי.

אבל טיקי בארבר רץ מאחורי קו התקפה בינוני, והוא בפלייאוף. לארי ג'ונסון רץ מאחורי הקו הכי טוב בליגה, ואם לא יקרה משהו מאד לא צפוי הוא מחר מסיים את העונה.

טיקי בארבר הוא שחקן ההתקפה שלי.

ריי לואיס. שחקן ההגנה עם הכי הרבה הייפ בליגה, שכבר שנתיים לא מוביל את ההגנה המפוארת שלו לשום מקום. השנה הוא היה חלק מתצוגה של הגנה מרוסקת. כל בולטימור איכזבה בענק, ולריי-ריי היה חלק חשוב מאד בזה. אבל הפלא ופלא. מרגע שהוא נפצע וסיים את העונה, בולטימור פתאום משחק הגנה הרבה יותר טובה. דווקא בלעדיו. ולכן, הוא זוכה בתואר שחקן ההגנה המאכזב.

שחקן ההתקפה המאכזב - רנדי מוס עבר להתקפה ה-ורטיקלית של אוקלנד, בצעד שנראה על הנייר מבטיח מאד. אבל גם לפני הפציעות, זה פשוט לא התחבר לכלום. החיבור המבטיח על הנייר עם האלכוהולינס, השילוב המבטיח על הנייר עם ג'רי פורטר, פשוט לא הצליח השנה. ואז הגיעו הפציעות הטורדניות, וסתמו את הגולל באופן סופי על האכזבה הגדולה. אבל הוא מפסיד את התואר ל TO, ואין צורך להרחיב בנושא הזה.

אם במשך זמן רב האשמתי את השטויות של מרטי שלא מנצל מספיק טוב את לה דייניאן, עכשיו זה כבר נראה כאילו במחסנית של השחקן הכי טוב בשנתיים האחרונות מתחיל להיגמר הדלק. הוא פשוט לא נראה טוב. אבל הכתר נשאר ברגליים של הרצים. שון אלכנסדר, הוא מלך היארדים על הקרקע, מלך הטאצ'-דאונים, ולקבוצה שלו יש יתרון ביתיות לאורך כל הדרך. סיאטל סבלה מבעייה קשה בנושא הרסיברים, אחרי שהיא איבדה את דארל ג'קסון לאורך כמעט חצי עונה. היא נאלצה להסתמך על בובי אנגרם, שגם הוא נפצע. אז מי שהוביל את הרסיברים של סיאטל היה ג'ו ג'רובישיוס, שבשבע העונות הקודמות שלו רק פעם אחת תפס למעל 50 יארד ובקושי עבר פעם אחת את ה 700 יארד. העובדה שהשנה ג'רובישיוס היה כל כך טוב, היא רק בזכות שון אלכנסדר היה שם כדי לפתוח נתיבי מסירה עם איום הריצה שלו. ויתרון הביתיות של סיאטל, מזכה אותו בתואר ה MVP.

ה-LVP - השחקן שתרם הכי הרבה להפסד של הקבוצה שלו - קולפפר מנצח פה את כולם. הוא היה השחקן העיקרי שרצה שרנדי מוס יעוף, אבל ברגע שהוא קיבל את המפתחות, הוא פשוט עשה במכנסיים. וכשרואים מה בראד ג'ונסון, קוורטרבק סולידי ויעיל עושה שם, זה כבר ממש צורם. אז נכון שמינסוטה לא עלתה לפלייאוף, אבל מי היה מאמין שעם ג'ונסון היא תהיה קבוצה שמתמודדת על הפלייאוף, ועם קולפפר היא תהיה קבוצה מפוררת ומפורקת. שערוריית הסקס היא רק החותם הסופי על הנזק הכללי שהוא גרם.

מאמן השנה - אם ההתקפה של שיקגו היתה נראית קצת יותר טוב, אז לובי סמית היה לוקח פה את התואר. אבל היא לא, ולכן אני בוחר בניק סייבן. נכון שמיאמי לא צפוייה להגיע לפלייאוף. מצד שני, מי בדיוק ציפה שהיא תגיע לפלייאוף השנה? במקרה הגרוע הם יוכלו לסיים ב 50%, שזה הרבה מעל ומעבר לציפיות הורודות ביותר של אחרוני האוהדים. הוא הרים את הקבוצה הזאת מהקרשים, מוציא עונות קריירה משחקנים, ויכול להוביל את מיאמי שרבים ניבאו לה 2-3 נצחונות למאזן חיובי. אפילו מריקי וויליאמס הוא הוציא עונה טובה.

ואת כל זה הוא עשה בעונה הראשונה שלו במקצוענים, שיטה שונה לחלוטין מזו שהיתה לו בקולג'ים. חד וחלק – מאמן העונה.


המאמן הגרוע של השנה - ההחלטה הכי קשה, כי פה יש הרבה מתמודדים ראויים. בכלל, אני אופתע אם פחות מ-10 מאמנים יחליפו משרות השנה.

בפאלו היתה אמורה להתמודד על הפלייאוף. בבית שעד דצמבר נראה פתוח לחלוטין. סן דייגו היא הקבוצה עם הפוטנציאל הכי גבוה מבין הקבוצות שלא העפילו לפלייאוף. גרין ביי התפרקה, ומהקבוצה המפוארת הזאת לא נשאר כלום. סנט לואיס הפסידה פעמיים לסן פרנסיסקו. היא נראתה רע כל העונה, אבל מספיקה העובדה שהניינרס העלובים עשו עליה סוויפ. אריזונה היתה אמורה לעשות קפיצה קדימה בעונה השנייה של דניס גרין ובמקום זה צעדה אחורה. בולטימור, שעד השבועיים האחרונים המשיכה, למרות כל הנסיונות והתוספות, להתעקש בכל הכח לא לייצר שום מהלך התקפי ראוי לשמו. אוקלנד היתה אמורה להציג התקפה מפוארת שתחזיר אותנו לימי הזוהר, ובמקום זה שקעה עמוק מאד בבוץ.

אבל שלושת המועמדים הסופיים הם דום קייפרס, אנדי ריד ו ... מייק הולגרן (!).

יוסטון גרמה להרבה אנשים לחשוב שהיא מפסידה בכוונה. גם אם זה לא מה שהיא עשתה, היא השאירה טעם מאד רע בפה. אז אם זה קרה בלי להתכוון, זה אומר שקייפרס הוא מאמן של שלושה רבעים בלבד. זה לבד גרוע. תוסיפו את סגל השחקנים שהוא בחר. את העובדה שהוא פיטר את מאמן ההתקפה וקידם לתפקיד את מאמן קו ההתקפה (למה? כי הוא כל כך "הצליח" בתפקיד הקודם?), תטבלו במאזן האיום ונורא שלהם, ובעובדה שהם לא מצליחים להתרומם מהאפסיות שלהם. וקייפרס הוא מועמד מוביל לתואר.

הקבוצה של אנדי ריד, שבדרך כלל היא כל כך יציבה וממושמעת, פשוט התפרקה לו בידיים. מהרגע הראשון, לפני שהעונה עוד התחילה, וליינבקר של האיגלס הורחק בגלל מכות רבע שעה לפני שהמשחק התחיל, היה ברור שהעונה הזאת תהיה שונה. טוב, למען האמת הבלאגן בפילי התחיל קודם, בהחלטות המנהלתיות הגרועות שלהם. כל הסיפור עם טרל אוונס. יש גם את העובדה שלא האריכו את החוזה של ווסטברוק. תוסיפו את ניהול המשחק השערורייתי שלו העונה - מקנאב נפצע, לא מוחלף, ועדיין יש פי 5 מהלכי מסירה ממהלכי ריצה. הפיאסקו עם הבועט דיוויס איקרס. ללא ספק, מתחרה רציני לקייפרס.

ולמה הולגרן בתוך הסיפור הזה? כי יש לו את שון אלכנסדר ביד. אז בעונה שעברה הוא הרגיז אותו כשלא נתן לו לשחק ולזכות באליפות היארדים, והוסיף חטא על פשע כשלא החתים אותו על חוזה, למרות שאלכסנדר ביקש להישאר בסיאטל. עכשיו אלכנסדר יהיה שחקן חופשי, עם תואר MVP ביד, והוא יעלה הרבה, הרבה יותר כסף. אם הוא בכלל יישאר בסיאטל. אבל הקבוצה של הולגרן זכתה ביתרון ביתיות ב-NFC, ומהקבוצה של קייפרס לא ציפיתי להרבה. תואר המאמן הגרוע הולך לאנדי ריד.