אחד מידידיי המליץ לי לפנות לחברת הפקה שעובדת עם יוצרים מתחום הספרות והשירה. החברה הזו מסדרת להם הרצאות ומופעים ברחבי הארץ ודואגת להסעתם. מדי פעם אני עושה זאת מטעם "סל תרבות" ו"אומנות לעם", והופתעתי לשמוע שגם גורמים פרטיים מטפלים בנושא. הוא מסר לי את מספר הטלפון של בעל המשרד, וזה זימן אותי לאודישן. נרעדתי. מה אודישן, חשבתי לי. התקשרתי לידידי והוא בישר לי שכך זה עובד. "אבל אין לך מה לדאוג," ניסה להרגיע אותי, "פשוט תקרא כמה שורות, תספר קצת על עצמך, והכל יהיה בסדר."
אני קאקה באודישנים, מפוחד עד מוות, מיובש ועצבני. אבל האובר המעיק בבנק הביא אותי להתמודד עם החרדה.
במשרד ההפקה הופתעתי לגלות שלושה יוצרים נוספים, שהאודישן שלהם נקבע לאותה שעה. היינו אמורים להתבונן זה באודישן של זה. אחת מהם היתה הסופרת והמשוררת שז, שנבחנה ראשונה. שז עשתה עלי רושם של פרופורמרית מבטן ומלידה. היא קראה את שיריה הארוטיים והחתרניים ברהיטות ובעוצמה רבה, הוסיפה תנועות גוף חושניות, ממש טרפה את הבמה. כשסיימה, נשארה לצפות בשאר הנבחנים, וזה עשה לי רע בנשמה. הרגשתי שאין לי מה לעשות אחריה. חשבתי לוותר על התענוג המפוקפק ולהסתלק, אבל מנהל הבנק עלה בעיני רוחי ועשה לי נו נו נו באצבע. ינעל אבו אבוק, קיללתי אותו בלבי, ואפוף פחדים עליתי לבצע את הפאשלה.
הייתי אחרון הנבחנים. התבוננתי בהם ובבוחנים, ליקקתי את שפתיי היבשות והצהרתי שאני סובל מחרדה בכלל ומחרדה מאודישנים בפרט. הבוחנים עודדו אותי, ומגומגם סיפרתי להם על ספריי, ולאחר מכן קראתי את הקטעים שבחרתי מראש. אצבעותיי רעדו בזמן ההקראה, הזעתי וליפססתי עצמי לדעת. אחרי כעשרים דקות שנלעסו כמו נצח הורו לי המפיקים לרדת מן הבמה הקטנה. סמוק, נבוך ומיוזע, הודיתי להם ומיהרתי לצאת משם. התקרבתי לקולר שהיה בפרוזדור והרטבתי את גרוני היבש. "היי, דודו," שמעתי מאחור את קולה הנעים של שז. הזדקפתי וקינחתי את שפתיי בשרוול חולצתי. "היית נפלא," היא אמרה, התקרבה אלי והושיטה את ידה ללחיצה. רכנתי ונישקתי את ידה המושטת. "והיה ותהיה כזאת, לא כדאי להתחיל מערכת יחסים ידידותית בדברי שקר," אמרתי לה. "אני מתכוונת ברצינות, היית נפלא... כשהודית שאתה סובל מחרדה - הרגשתי שאני רוצה לחבק אותך," אמרה ושאלה אם אני רוצה לשתות איתה קפה.
התיישבנו בבית קפה קרוב. להפתעתי היא הביעה חשש רב בקשר לעתידה בחברת ההפקה הזו. "מה קרה לך?", מיהרתי להיכנס לדבריה, "היתה לך הופעה פיצוץ, מי שצריך לדאוג זה אני ולא את." "אני יודעת שאני מופיענית, אבל אני לא שייכת לזרם המרכזי. הטקסטים שלי לא קלים לעיכול, אנשים מפחדים מהם... בשבוע הבא אני מוציאה ספר, קובץ סיפורים שכתבתי בשנים האחרונות, ואני בחרדה גדולה לגורלו. את כל החיים שלי שמתי בו. אני מקווה שלפחות החברה הזאת תאמץ אותי ותשלח אותי להופעות, וכך אוכל לקדם אותו."
"יקבלו אותך, יקבלו," אמרתי בביטחון וטפחתי על כף ידה. אחרי שעה ארוכה החלפנו טלפונים ונפרדנו.
למחרת קיבלתי טלפון מבעל חברת ההפקה, שבישר לי לתדהמתי שעברתי את האודישן, ושהוא מכניס אותי לרשימת הכתבנים שלו. אז בשביל מה האודישן המחורבן הזה, חשבתי לי כשהנחתי את השפופרת. אם קיבלו אותי אחרי אודישן כל כך עלוב, אז אין סיבה שיקבלו כל כותב אחר.
חודשיים וחצי חלפו מאז. האודישן המזופת ומשרד ההפקות היו נשכחים ממני לולא קיבלתי טלפון משז. אחרי מילות הנימוסים בישרה לי שלא התקשרו אליה ממשרד ההפקות. מאוד הופתעתי, הרי היא היתה כל כך טובה. שאלתי על סיפרה החדש, "מאולפת", שכאמור יצא לאור כשבוע לאחר שנפגשנו לראשונה. "אני לא יודעת איך הוא התקבל וכמה מכר... אני רוצה לשלוח לך עותק של הספר. אני מבקשת שתקרא אותו, ואם הוא ימצא חן בעיניך תכתוב עליו המלצה בידיעות אחרונות. יש להם מדור יומי קטן שנקרא המלצה יומית. זה יתפרסם גם ברדיו 88 FM... אבל אני מבקשת שתעשה את זה רק אם תאהב את הספר."
"ברור", אמרתי ומסרתי לה את כתובתי. יומיים אחר כך נשלח אלי העותק. הקריאה בקובץ הסיפורים היתה מענגת, אך לא תמיד קלה. בשפה ייחודית, בוטה ומתריסה מצטיירת שז כאחת היוצרות המעניינות בספרות העברית החדשה. היא פורצת בכשרון רב את גבולות הגטו ההומו לסבי שאיתו היא מזוהה, הופכת את סיפוריה לאוניברסליים. כתיבתה של שז אינה עושה חשבון לאף אחד, היא מתעמתת עם גיבוריה, ומסיפור לסיפור נדהמתי יותר ויותר מהפגיעות הגדולה, מהמצוקה, מהבדידות , מהמחנק והכאב הנורא בעולמם. כו?סים נשכנים(!), חייזרים מתנכלים לנשים באמצע יום של שופינג בדיזנגוף, ונשים שעולות לשלטון ומטילות את חיתיתן על המורדים אלה הם רק חלק מן הדמויות בפנטזיה המקסימה והמבעיתה הנפרשת בספר. לא יכולתי להניחו מהיד, סיימתי אותו אחרי ארבע שעות.
שז התקשרה להודות לי יום לאחר שהתפרסמה ההמלצה. אחרי מילות התודה בישרה לי שהתקשרו אליה ממשרד ההפקה שערך לנו את האודישן. "הם אמרו שקראו את ההמלצה ועשו לגביי חושבים מחדש. רצו לקבוע לי הרצאה בצפון הארץ," אמרה. "נו, יופי, שיהיה בשעה טובה. את תתחילי לקדם את הספר שלך." "זהו, שלא," נסדק קולה מעבר לקו. "הם רוצים שאמתן את הטקסטים שלי, העמידו לי תנאים, אמרו שישלחו אותי להרצות רק אם אשכתב חלק מהסיפורים... חשבו שאם קוראים לספר שלי 'מאולפת' יצליחו לאלף גם אותי. שנים הקדשתי לו, ואין בי שום רצון לשנות אותו... די, נמאס לי כבר מהכל... תגיד, כדאי לי להתקשר לרשתות הטלוויזיה, ולנסות לקדם דרכם את הספר? זה נהוג לעשות את זה?"
כל כך הזדהיתי עם המצוקה שלה. להוציא ספר אחרי הריון כל כך ממושך הוא חגיגה מפוקפקת לחלוטין, מלווה בחרדות איומות. אין רגע אחד של שקט ושלווה. אתה כל כך דואג לבייבי שלך, מה יגידו עליו, איך הוא יתקבל, כמה ימכור. מעטים הספרים שמגיעים לרשימות רבי המכר, וספרה של שז ראוי גם ראוי להגיע. אמרתי לה שבאופן אישי לא הייתי יוזם פניה לרשתות הטלוויזיה, ולא רק משום שעצם הפניה מביכה כל כך. בהופעות הטלוויזיוניות המעטות שהיו לי הרגשתי כמו באודישן. הייתי מתוח מאוד, עצבני, המילים ברחו לי מהראש. אבל מכיוון ששז חיית במה, הצעתי לה לנסות זאת.
"לפעמים צריך להיות פו?שרים," היא אמרה בטון מתנצל, ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה, "בעצם, אני לא מסוגלת, זו לא אני, אני לא יודעת מאיפה קפץ עלי הרעיון המטורף הזה... יירצו ייפנו, לא יירצו לא ייפנו... רק שאלוהים ייתן לי כוח להמשיך הלאה. כי לבד זה קשה, זה כל כך איום ונורא, לעזאזל."