אבבא אל תטיף

סטיוארט פרייס, אוזניית הזהב של 2005, בוחש בקונסולה כבר כמעט עשור. הוא הוציא תחת ידיו כמה רמיקסים מעולים, כמה סינגלים לוהטים וכמה אלבומים חביבים תחת שמות מגוונים ומשונים (מ-לה ריתם דיגיטל, דרך תין ווייט דיוק, ז'ק לו קונט ו-Paper Faces ועד להקת זוט וומן), אבל רק בשנה-שנתיים האחרונות מתחיל פרייס לזכות בהכרה רחבה. אלבום הסולו השני של פרייס, כולו בריטי כחוש בן 27, יצא כבר לפני שש שנים. אף על פי שמדובר באלבום אלקטרו-אייטיז-פופ מדליק למדי, הוא לא הצליח לגרד אפילו את הטופ-50 במצעד הבריטי. דואט עם ניק קרשו, רמיקס לקאסיוס – כלום לא עזר, והפריצה המיוחלת לא הגיעה.

ואז מדונה גייסה אותו כנגן לסיבוב ההופעות של "אמריקן לייף", והשאר – היסטריה. בשנה וקצת האחרונה פרייס הספיק להפיק שניים מהשירים היותר מוצלחים באלבום האחרון של ניו אורדר, למקסס את בריטני, גוון סטפאני ודפש מוד, ולהפיק אלבום שלם לאיזו ג'ולייט אנונימית, אולי כדי להוכיח שהזוהר לא קנה אותו לגמרי. השיא, כמובן, הגיע עם האלבום האחרון של מדונה, שהיה, בשלוש מילים, וואו של שיגעון, תודות לסטיוארט הגאון.

מעבר לזה ש"ווידויים על רחבת הריקודים" הוא האלבום המצליח ביותר של מדונה מזה שנים, הוא גם האלבום הכי מוצלח שלה. מה שפרייס מעולל לסימפול מאבבא ב"האנג אפ" הוא מלאכת מחשבת. הוא לא סתם שותל אותו בשיר ונותן לפרצי הנוסטלגיה של המאזינים לעשות את שלהם; פרייס חופר ותופר, נובר ושובר, יורד ועולה, והופך את הסימפולצ'יק מסתם גימיק זול לחלק אורגני מהשיר, בשר מבשרו. חוץ מ"האנג אפ", אגב, יש באלבום הזה עוד כמה שירים די מקסימים. לפעמים אני מתלבט אם "וידויים" הוא אלבום של מדונה עם הפקה של פרייס, או בעצם אלבום של פרייס בביצוע הווקאליסטית מדונה. בכל מקרה, כפיים.

ואם זה לא מספיק, לפני כמה חודשים נבחר "Jacques Your Body (Make Me Sweat)" מהאלבום השני של לה ריתם דיגיטל ללוות פרסומת לאיזו מכונית, ובעקבות זה גם אלבום הסולו ההוא של פרייס חזר למצעדים. ועדיין לא הזכרנו שהוא גם תקליטן מעולה. מי יודע, אולי ברקע מתבשל גם איזה אלבום קאמבק לניק קרשו?