מייפל, תלתן ואינדי פופ

2005 הייתה ללא ספק שנתו הגדולה של האינדי-פופ. מי היה מאמין שדווקא דרמת הנעורים ה"או.סי" היא שתשים את דת-קאב-פור-קיוטי על המפה אחרי שנות עבודה, ותהפוך את הז'אנר למוצר כה מבוקש. בבריטניה עשרות להקות, בראשן בלוק פרטי ופרנץ פרדיננד, עושות את זה בגדול. אבל ההתרחשות המרתקת ביותר בתחום קרתה השנה בקנדה.

זה התחיל בעצם בשנה שעברה. שורת מכות מוות משפחתיות הביאו רביעייה ממונטריאול ליצור אפוס בשם "הלוויה". דה ארקייד פייר שילבו את האינדי-רוק המיוסר שלהם בתזמורי כלי מיתר מתוקים ובמקצבי דיסקו אקראיים, ויצרו את החגיגה הטראגית הזאת, שזכתה ב-2004 להייפ היסטרי בעיתונות המוזיקה. אבל האימפקט האמיתי של התקליט הזה התפוצץ עלינו השנה. לא רק ישראל, העולם גילה אותו בהוצאתו השניה, שליבתה את העניין גם בוולף פרייד, סוג של להקת אחות קברטית. במקביל יצאו אלבומים לשני קולקטיבים שונים של מוזיקאים: הניו פורנוגרפרז המשיכו ב"טווין סינמה" שלהם לכתוב ולבצע המנוני פופ מחוספסים ומושלמים, שהפגישו בין הביץ' בויז לפיקסיז, ובמקביל יצא תקליטם השני של ברוקן סושאל סין, שנקרא על שמם, והוא - המרושל, המשוחרר והיצירתי בכל הסצינה – ערבב את דינוזאור ג'וניור ופוליפוניק ספרי עם גרוב אלקטרוני לכדי כמעט-מאסטרפיס. סטארז, חלק מהברוקן וכו', שיחררו גם הם את "Set Yourself On Fire" אפוס מתוזמר ונוגע ללב. באוסטרליה יצא אלבומם השני וההרפתקני של Architecture In Helsinki ובאותה משפחה מוזיקלית נמצא גם "אילינויז" של סופייאן סטיבנס ממישיגן. אינדי פופ מתוזמר, עוקצני ומלא רגש. שנה של שיאים.