דיסקו ביסקוויטס

לא שהוא אי פעם באמת נעלם - הרי הדיסקו הוליד את ההאוס (לכו ל-"I Feel Love" של דונה סאמר וג'יורג'יו מורודר), התגלגל לתוך הדאנס, התחבא בתור איטלו-דיסקו. כבר עשור שאנחנו רואים אותו בצורות שונות במוזיקת המיינסטרים, עם להיטים שורפי רדיו ורחבות כמו "Bring It Back" או "Groovejet". לפני שנתיים חווינו את התחייה המחודשת והמאוד הייפית של הPאנק-Fאנק, מבוסס הדיסקו, ובמקביל אליו את הנו-דיסקו.

אז מה בכל זאת השתנה? השנה ראינו התרפקות חזקה על דיסקו מכל הכיוונים - מהאמצע של המיינסטרים עד הפינה של המאגניבים. לא רק מדונה שסימפלה באופן ישיר את אחת מאבני הדרך של הדיסקו הממוסחר, אלא החזרה של יוצרים ומפיקים לצלילים המוקדמים של הדיסקו – הסאונד החם של פילדלפיה והאפילה המתימטית כמעט של האירופים (כמו מורודר וסרון), עם מקצבים פועמים, מצילות פתוחות, סינתים אנלוגיים וחטיבות כלי מיתר מרגשות.

הסצינה הנורבגית – לינדסטרום, פרינס תומאס וטוד 'טנגו' טרייה – הוציאה השנה פצצה אחרי פצצה, כמו הטראקים הנהדרים I Feel Space ו-Monster, וכמובן LP, אולי אלבום הדיסקו המרגש ביותר מאז שסיסטר סלדג' הפכו את הז'אנר לגבינה מותכת.

במקביל התפוצצה השנה גם תופעת הרי-אדיטים, עריכה מחודשת של שירי דיסקו ישנים, בדרך כלל לא מוכרים, היישר לרחבות. גרג וילסון הוותיק הוציא אלבום עם רי-אדיטים חדשים לצד ישנים (שהפיק בשנות השמונים בעזרת סלילים ומספריים!), טוד טרייה, ביל ברוסטר ודני קריביט נתנו בעריכות, ואפילו דימיטרי הפרח מפריז הוציא אלבום מיקס שקשה להבדיל בין האדיטים לשירים החדשים בו.

כבר שמעתי טענות קונספירציה, לפיהם האולפנים הכחידו את הדיסקו בסוף שנות השמונים, כדי לחסוך בהוצאות הגדולות שכרוכות בהחזקת עשרות נגני קשת וטכנאים שיפעילו את הסינתים הגדולים והמוזרים האלה. עכשיו, אולי, שב הצדק על כנו.