זולפא אלחוסייני, עזה

הדעות בעזה לגבי שיגור הקסאמים מהרצועה לישראל חלוקות. המצדדים טוענים שישראל היא שמפירה את כל ההסכמים, ובמיוחד את הסכם הרגיעה הנוכחי, ולכן זו זכותנו כפלסטינים להגיב, באמצעות הפלגים השונים. בעיקר כאשר מדובר בתגובה לחיסולים לא מוסברים של ישראל, שפתאום בוחרת איש אחד מכלל הארגונים והורגת אותו.

מצד שני, יש את אלה הטוענים שהמשך ירי הקסאמים אינו עוזר לאינטרס הפלסטיני, במיוחד בתקופה זו. לטענתם, יש להחליט לאן פניהם של הפלסטינים: או שמחליטים שזוהי תקופה של רגיעה וממשיכים הלאה, למרות ההפרות הישראליות, והולכים למו"מ; או שמחליטים שאין טעם למו"מ ולכן צריך להמשיך בירי הקסאמים. אבל לדעת אנשים אלה צריך לנקוט קודם עמדה שתאחד את כלל הציבור הפלסטיני.

יש גם כאלה המתנגדים בכלל לירי הקסאמים, וטוענים שהוא פוגע במעמד הפלסטינים בעיני העולם. כביכול ישראל נסוגה מרצועת עזה ואין יותר כיבוש – אז מה הטעם להפציץ ולהפגיז?

לפני יומיים שודר ברשת אל ערביה ראיון מעניין מאוד עם ג'יבריל רג'וב, היועץ לענייני ביטחון לאומי של הנשיא מחמוד עבאס. רג'וב אמר בבירור שהוא אינו מצדד בירי הקסאמים מעזה לישראל והסביר: הרי יש כל כך הרבה ישובים ובסיסים צבאיים שהם לב הכיבוש ונמצאים בתוך אוכלוסיה פלסטינית - והכוונה היא לבסיסים הצבאיים וההתנחלויות בגדה – מה הטעם להפגיז אזרחים ישראלים, שנמצאים בתוך הקו הירוק ולפגוע בתדמית הפלסטינית?

בעניין "חגורת הביטחון" שישראל מתכננת בצפון הרצועה, רג'וב הסביר שזה לחלוטין לא מקובל על הרשות הפלסטינית. הרי ישראל אמנם יצאה מעזה, אבל השאירה אותה כמו כלא ענק, שאין יוצא ואין בא. עכשיו היא עוד רוצה למנוע מהפלסטינים להגיע לצפון הרצועה. ירי הקסאמים, אם כך, רק ישחק לידי ישראל שרוצה להגביל את תנועת הפלסטינים. יש הרבה שטחים חקלאיים בצפון הרצועה, שהפלסטינים חלמו לחזור אליהם במשך שנים. אחרי הנסיגה הם חשבו שסוף סוף הם קיבלו אותם לידיהם ויוכלו להתחיל לשתול שם תות שדה, אבל עכשיו הכניסה לשטחים אלה שוב לא מתאפשרת בגלל "רצועת הביטחון".

כאמור יש דעות לכאן ולכאן, ולא נראה לי שדעה אחת מקובלת באופן בולט יותר מהשניה. הפחד מתגובה ישראלית לא משחק כאן תפקיד, כי ישראל במילא כל הזמן נוכחת ברצועה. מזה יומיים טסים מטוסים ישראליים מעל עזה ויש בומים על קוליים כל הזמן. לפני יומיים, בהפגזה בבית חאנון, נהרגה ילדה, דבר שאני חושבת שהתקשורת הישראלית לא דיווחה עליו בכלל.

אני כמעט בטוחה שהסיפור שתשמעו עכשיו לא מוכר לכם ולא נחשף באמצעי התקשורת הישראליים. אבל אין בו שום דבר מוזר, מפני שממשלת ישראל, כחלק ממדיניות העינוי והדיכוי שהיא מנהלת נגד האסירים והעצורים הפלסטינים הנמצאים בבית הכלא הפלסטינים, לא נמנעת מביצוע מעשי טרור מסוג זה. מדובר בכתבה שהתפרסמה שלשום באחד מאתרי האינטרנט הפלסטיניים, בה נמסר כי האסירים הפלסטינים והערבים בבתי הכלא הישראלים משמשים, בניגוד לרצונם, כשפני ניסיונות של חברות תרופות ישראליות. הכתבה מבהירה שאישה בשם אמי לפתאת, העובדת במשרד הבריאות הישראלי, הגישה לכנסת רשימה של המקרים בהם נעשו ניסיונות, נושא שאותו העלתה לפני כמה שנים גם חברת הכנסת דליה איציק.

על פי הכתבה, ניסויים אלה גרמו לאסירים רבים מחלות כרוניות, ואף למוות. לעיתים הסימפטומים הופיעו שנים רבות לאחר עריכת הניסוי, ואפילו לאחר השיחרור מהכלא הישראלי. המשרד לענייני אסירים פלסטיניים ואסירים משוחררים מציין בכתבה, כי 181 אסירים נפטרו בין כתלי הכלא הישראלי מסיבות כמו עינויים, מניעת טיפול רפואי, הזנחה ותת תזונה.

אני חושבת שפרשה זו חייבת להפנות את תשומת הלב של הציבור הישראלי לסבלם של האסירים הפלסטיניים. זה אינו עניין של "מגיע להם", "הם מחבלים" וכד'. זהו מאבק מושך שהאסירים מנהלים בתוך כתלי הכלא, ובני משפחותיהם מחוץ לו. בכל יום שני יש הפגנה של המשפחות מול לשכת הצלב האדום הבינלאומי: המשפחות עומדות שם בהרכב מלא – הורים, אחים וילדים - עם התמונות של בניהן, ותובעות לאפשר להם לבקר אותם. פעמים רבות דיברתי עם השר לענייני אסירים ומשוחררים ברשות הפלסטינית, סופיאן אבו זידא, וקודמו בתפקיד, הישאם עבד אלראי, על כך שישראל מחוייבת על פי החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה הרביעית לאפשר לאסירים ביקורי משפחות מדרגה ראשונה, דבר שהיא אינה עושה ובכך מפירה את החוק באופן בוטה.

הבעיה היא שאישים פלסטינים המנסים להגיע להבנות עם ישראל בנוגע לאסירים נתקלים כל פעם מחדש בעקשנות הישראלית, ולא נוצר בסיס מוסכם להמשך הדיונים בנושא. וכך נשארים האסירים בבתי הכלא, מעונים וסובלים, והמשפחות עומדות בחוץ מחזיקות בתמונות יקיריהן. מה יחשבו משפחות אלה השבוע, לאחר שישמעו על פרשת הניסוים הרפואיים, ואיך יוכלו לנוח ולהירגע כשהם מודעים לסכנה האורבת לבניהם, אך הם כבולים בחוסר יכולתם מול מנהלי בתי הכלא הישראלים. אני חושבת שאסור להקל ראש בנושא, במיוחד כשכבר היו דברים מעולם – ניסיון החיסול של חאלד משעל באמצעות החדרת סם לגופו, ומקרה קרוב יותר – מותו של הנשיא יאסר ערפאת, שברשות מאמינים שהיה מעשה ידי ישראל.

כשאר בני העדה הנוצרית בכל רחבי העולם, גם הנוצרים החיים בעזה חגגו השבוע את חג המולד. מספרם של הנוצרים ברצועה עומד על כ-3,500 נפש, כולם מתגוררים בעיר עזה עצמה, בשכונות שונות, ולא בשכונה מסויימת שנקראת "שכונת הנוצרים". בלב העיר ישנו אזור עתיק, בו נמצאת הכנסיה היוונית האורתודוכסית העתיקה, ולצידה המנזר הלאטיני שלידו נוסדה השכונה הנוצרית בסביבות שנת 1889.

עקב מספרם המועט, התמזגו הנוצרים בכלל החברה העזתית. מעמדם הכלכלי טוב יחסית, הם עוסקים בעיקר בצורפות זהב, או תופשים עמדות במשרדים ממשלתיים ושירותי הביטחון הפלסטיניים השונים. חשוב להזכיר כי בכירים מאוד ברשות הפלסטינית הם נוצרים: הדובר נביל אבו רודינא, רמזי חורי וגם חברים אחדים במועצה המחוקקת. חייה החברתיים של העדה הנוצרית בעזה מוגבלים מאוד, כמו של שאר הדתות, בעצם. אין להם מקומות בילוי והתכנסות, פרט ל YMCA, שבו מגרש טניס וכמה ספסלים בצילם של עצי אקליפטוס. המבנה עצמו משמש כבית ספר, והשאר כאולמות לאירועים חברתיים ותערוכות שונות. בתי הספר הפרטיים בעזה נמצאים בניהולם של אנשי דת נוצרים, והם בולטים ברמת ההשכלה והארגון הגבוהים. בתי ספר אלה פתוחים כמובן בפני כל התלמידים בעזה, כך שברור שרוב התלמידים בהם הם מוסלמים.

הנוצרים בעזה סבלו באותה מידה מהכיבוש הישראלי, והיו שותפים מלאים בכל צורות המאבק וההתנגדות הפלסטיניות. מעולם לא פורסם שמו של נוצרי כמשת"פ של הכיבוש הישראלי. הם תמיד שמרו על טוהר הערכים והלאום ונלחמו יחד עם המוסלמים בכיבוש. זאת, למרות שהממשלה הישראלית לא חדלה מניסיונותיה לעורר מחלוקת בין המוסלמים לנוצרים בכל השטחים הפלסטיניים. לאור הכיבוש הממושך ואי היכולת לעבוד ולחיות על אדמתם בחרו רבים מהפלסטינים הנוצרים, הן בעזה והן בגדה, לעזוב את הארץ לחו"ל, כך שמספרם הולך ופוחת בשטחים.

גם חג המולד הקתולי וגם זה האורתודוכסי נחשבים לימי חופש רשמיים ברשות. את חג המולד מבלים בדרך כלל הנוצרים בביקור משפחות ואירוח שכניהם המוסלמים. כמו בכל שנה עלתה השאלה האם תתאפשר ישראל את נסיעתם של המבקשים להשתתף במיסת חצות בבית לחם. לעיתים משתמשת ישראל בנימוק הביטחוני, ולא מכבדת את חופש הפולחן, אבל השנה יש לציין שהנוצרים מעזה יכלו להגיע לבית לחם.

האמת היא, שנושא האסירים עורר תגובות רבות מצד הגולשים, ואני עצמי קיבלתי ביקורת מאנשי מקצוע בתחום הבריאות. חבר משפחה, שעובד בארגון הבריאות העולמי, העיר לי על הבעייתיות בנושא שהעליתי. במיוחד שאינני מביאה עובדות והוכחות על קיומו.

לכן ראיתי מן הנכון להבהיר:
1. הדברים שהבאתי פורסמו באתר אינטרנט פלסטיני ואינם משקפים דעה או ידיעה אישית.
2. אני מודעת לעובדה, שנושאים הקשורים בבריאות האדם וגופו הם מאוד רגישים ואין מקום להכליל בהם דעות אישיות.
3. הדברים ברורים ומוסכם עליהם, מצד הפלסטינים כמובן, שסבלם של האסירים בבתי הכלא הישראלים, במיוחד המניעה ממשפחותיהם לבקרם.