מצטער כפרה, זה לא כולל מע"מ

קובי אוז הוא הפנטזיה של עצמו. זאת אומרת של יעקב אוז, המוזיקאי המחונן מהעיירה הקטנה, שבא לעיר של כל המבינים והראה להם מה זה להבין עניין באמת. התמונה הראשונה של יענקל'ה אוז שראיתי הייתה מרוחה על השער של "7 לילות" – ידיעות – והוא, מיניאטורה מחוננת שכמותו, היה חנוט בחליפת הטיסה של סופרמן, בטייטס ובקוקו, א–לה פיל קולינס, מחרבש משהו על זה שהולך לו עם נשים. דווקא בגלל שהוא. גמד. (כך הוא עצמו טען).

בתחילת דרכו ניסה מר אוז להשתחל לתוך הפריים של התודעה הקולקטיבית באמצעות פרובוקציה רעננה, דימוי עצמי חזותי משועשע עד גרוטסקי, וימבה, אבל ממש, טונות של כשרון. אין מה לומר, האיש נהיה קונצרן, תעשיה של איש אחד, התשובה הים תיכונית לתאגידי העל מעבר לים. בקטן. בגמדות. בעיקר משום שמדובר במדינה של ננסים. מוזיקאי, מנהיג, איש רוח, מפיק על בהתהוות, ביזנסמן לא רע בכלל, סופר – התשובה השנונה לדורית רביניאן – ובעיקר, קובי אוז, האיש והכפרה.

המעבר מתדמית הקונדס הסגפן ששיחק אותה בלי טובות מאף אחד אל ליבת המאמיות הלאומית הנהנתנית שלו וכתיבת מוזיקה לתיאטרון עבר דרך רומנטיקה ממוסחרת, מיוחצנת ומופקת להשתאות, שכוונה לאקסית מ"יש לי חברה והיא מהממת" (ואני אוהב אותה בלב), דרך הפרידה המתוזמרת ומתוקשרת לא פחות במדורי הרחלות המרחלות ועד לחתונת הפלטינה לבח"ל – שהיא עצמה כוכבנית אנונימית בהתהוות – ולדואו הבלתי נמנע, שנחלק בחפץ לב כי רב, בתשדירי השירות לחברת החשמל, כשהיא בתפקיד הפיה הטובה – והמיניאטורית – והוא בדמות הענק טוב הלב, הגדול מכפי מידותיה עשרות מונים וממדים, כאילו כמו בחיים, כך גם בפרסומות, למרות שלא במודע, בוודאי לא בכוונה. תדמיות לא משקרות, הן פשוט מריצות קטעים על מי שגלגל עליהן תמלוגים ומעמד תרבותי. סיבוב הגלגל המלא הושלם. האוז קם על יוצרו.

בראיון עם "כנסיית השכל" הודה יורם חזן בחצי פה כי העבודה עם אוז על התקליט הקודם – והמצליח מאוד! – הייתה קטע שהוא יסתדר לא רע בלעדיו מכאן והלאה. מישהו בחוג המכרים שלי אמר, "בטח, כל הקטנים דיקטטורים – שמיר, נפוליאון, נדי פעמוני – וואן מאן שואו". ואני אמרתי, "תסתום את הפה, חתיכת דפ"ר, כשיהיה לך חצי מהגודל של יעקב, תוכל לפתוח את הפה". מאז הוא בתענית שתיקה והאזנה לכל התקליטים של "טיפקס", סוג של מסע מחיקת עוונות.
קובי איתנו, הוא לא הולך לשום מקום. וטוב שכך. העולם שלנו זקוק למהומה ולעשן שהוא מפזר סביבו. הוא טוב לעסקים, טוב ליהודים, טוב למזרחים, טוב לרגשי של האשכנזים, טוב לקמפיין של חברת החשמל, טוב ליוצרים בלי מרפקים, חיים אוליאל, למשל. בינתיים, בתקופת ההמתנה עד שהעשן יתפזר, סופרמן מושבת באמריקה בכיסא גלגלים, חברת החשמל הפסידה ברבעון האחרון בפעם הראשונה מזה מאה שנה בערך, גלגל"צ מנגנים בקצב משביע רצון את הסינגל החדש של טיפקס, ורק השלום מבושש לבוא. כשיבוא, בעוד עשרים ומשהו שנה, יעמדו על המדשאה בבית הלבן חנוך דאום ומרואן ברגותי, יחליפו צ'פחות נוגעות ללב ויפזזו ביחד לצלילי שיר השלום הים תיכוני הקולקטיבי, זה שקובי אוז ילחין, יפיק, יבצע ויקבל עליו את כל הקרדיט. והתמלוגים. "ה' אוז לעמו ייתן", יחרחר ראש הממשלה את המנטרה השחוקה. והקהל יריע בפליאה מנומסת – "ה' יברך את עמו בשלום". יה, רייט.