המחיר הכבד של ההצלחה

במאי 2003 נמצא בנו של ריי שרמן, מאמן הרסיברים של הגרין ביי פאקרס, מוטל במוסך ביתו ללא רוח חיים כשקליע בראשו ורובה ציד לצידו. על פי הניתוח של המשטרה, ריי שרמן ג'וניור בן ה-14 ירה בעצמו והתאבד. מייד לאחר הוצאת הודעת המשטרה נאבקו שרמן האב ורעייתו בנוסח ההודעה. "בננו לא התאבד, זו הייתה תאונה", התעקשו. הם ניהלו ועודם מנהלים מאבק משפטי ארוך על מנת לשנות את נוסח הודעת המשטרה.

לפני פחות משבוע נמצא ללא רוח חיים ג'יימס דאנג'י, בנו בן ה-18 של מאמן האינדיאנפוליס קולטס, טוני, מת בדירתו בטמפה ביי, פלורידה. המסקנה הראשונית הייתה התאבדות, אולם במשטרה מחכים להודעה רשמית עד לנתיחת הגופה. ביום שבת יצא דו"ח משטרה המלמד כי ג'יימס נטל כדורים שהחישו אותו לבית החולים עוד באוקטובר השנה. בעוד אומת הפוטבול האמריקאית מבכה את מות בנו של דאנג'י, לא ברור כיצד יקבל מאמן הקולטס, המוליך את הקבוצה מאינדיאנפוליס לעונה הטובה בתולדותיה מאז עברה מבולטימור ב-1984, את ההגדרה המשפטית אם וכאשר יוכרז שבנו התאבד.

תרגיל פשוט במתמטיקה: חלקו 400 שעות בחודש. בסביבות ה-13.5 שעות ליום, שבעה ימים מלאים בשבוע. זה פרק הזמן הנדרש, פחות או יותר, בעבודתו של מאמן באן. אף. אל. במשק האמריקאי, לשם השוואה, העובד הממוצע משקיע 210 שעות בחודש. המסלול של אדם הרוצה לגעת בהצלחה ובתהילה מתחיל ממדרגה נמוכה ביותר. חלק מהעוסקים במקצוע נכנסים כעוזרי מאמנים, וחלק אחר מתחיל אף למטה מזאת, כעוזרים אישיים למאמנים (משהו כמו מחלקי מגבות ומגישי מים). לאחר מכן הם עולים בסולם כמו בכל ארגון – בזכות יכולות אישיות, מזל, לפעמים תככים וכמובן אי ההצלחה של קודמיהם בתפקידים הבכירים יותר. יש עשרות תפקידי אימון ועזרה בפוטבול המקצועני וגם במכללות.

אסטרטגיית הפוטבול דורשת המון מחשבה ומאמץ מנטאלי ופיזי. אתה צריך ללמוד את המערכים המסובכים שלך ולהשקיע יותר זמן בצפייה בקלטות ובפענוח מהלכי היריב. מי שחושב שכל השעות הללו מתבזבזות לריק, יכול ללמוד מהמקרה של ריץ' קוטייט. קוטייט היה המאמן הראשי של הפילדלפיה איגלס במשך ארבע שנים, הגיע עימם למאזנים סבירים בשתי עונותיו הראשונות (6:10 ו-5:11) והדרדר באחרונות (8:8 ו-9:7). ב-1995 מונה קוטייט כמאמן הניו יורק ג'טס והחליט שלא מתאים לו לעבוד קשה. הוא מעולם לא הביע עמדה רשמית בנושא, אבל סגנונו היה "9 עד 5, אתן את השעות שצריך ואלך הביתה". ראש הכי קטן שאפשר. המאזן של הג'טס בשנתיים האומללות בהן אימן אותם קוטייט: שלושה נצחונות ו-13 הפסדים בעונתו הראשונה, ניצחון בודד ו-15 הפסדים בשנייה.

לעין המביטה מבחוץ נדמה שעונת הפוטבול היא הקצרה מכולן בספורט האמריקאי המקצועני. היא נפתחת רשמית בספטמבר ומסתיימת בסוף דצמבר, כשהקבוצות הטובות עולות לפלייאוף בינואר. אולם עבור המאמנים אין התחלה ואין סוף. מייד לאחר סיום העונה מתחילים לתכנן את הדראפט הקרוב באפריל-מאי, את מהלכי הקבוצה לעונה הבאה, מקיימים ישיבות אין סופיות ומתכנסים למחנות טרום-אימון. בנוסף, יש לקחת בחשבון שבארה"ב רבים מהספורטאים ומהמאמנים לא מתגוררים בעיר בה הם משחקים, וגם אם כן, הנסיעות הרבות והשוחקות גורמות להם כמעט לא לראות בית במהלך העונה הסדירה. כמו למשל המקרה של דאנג'י. דאנג'י אימן את הטמפה ביי באקנירס עד 2002 והפך אותה בעבודה קשה מהבדיחה של הליגה לקבוצת פלייאוף. הוא מיקם בעיר את משפחתו, שחיה באזור גם לאחר עזיבתו לאינדיאנפוליס. המשמעות, כמובן, היא ניתוק כמעט מוחלט בינו לבין קרוביו במשך חמשת חודשי הליגה והפלייאוף.

הסיבה שריי שרמן ורעייתו נאבקים באמצעות עורכי דין בשינוי הגדרת מותו של בנם היא, כפי הנראה, חוסר רצונם לראות כישלון והזנחה בגידול בנם. כשמסתכלים על אורח החיים התובעני של מאמן פוטבול: ההתנתקות והבידוד מהמשפחה, המאמץ המנטאלי והפיזי, חוסר השינה והטיסות הבלתי פוסקות, מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שכדי להצליח בקריירה התובענית של אימון פוטבול, איש מקצוע צריך להקריב משהו מההשקעה בבני משפחתו. דאנג'י דווקא מוגדר ומזוהה כאיש משפחה, אולם יש יסוד להניח שלא קלט את אותות המצוקה ששידר הבן בחודשים האחרונים לחייו פשוט משום שלא היה לצידו בפרק הזמן שהוא השיא מבחינתו כמאמן. לעולם לא נדע במדויק את מערכת יחסיו האמיתית עם בנו, אולם הריחוק הפיזי במשך חודשים רבים וההקרבה העצומה (דאנג'י נחשב לאחד המאמנים המשקיעים ביותר בליגה) גבו, כפי הנראה במקרה שלו, מחיר כבד ויקר.