סקס, שקרים ומשחקים אסורים

שיעורי מלאכת יד לבנים ולבנות היו הפלטפורמה המשובחת ווהטבעית לשיעורי המין בנעורי. הד"ר המומחה היה צועד מבוייש לצידה של המורה למלאכה לפורום הבנות הרוקמות במרתף ביה"ס, כשבידו מגולגלת מפת קיר המשקפת את אברי המין הנקביים והזכריים. הוא היה תולה אותה על הוו שבקצה הלוח, משחררה באיטיות למטה, מביט מבוייש מאחורי גבו אל עבר חבורת הבנות, מסתובב אליהן, פוסק ידיים ושואל: מישהי יודעת מה זה? על רקע החיוך המבויש, פנים סמוקות ושקט מקפיא קמה זו שכבר יצאה עם בנים – סיכמה מראש את הסוגיות הסקסיסטיות והוצאה אחר כבוד להירגע בחוץ.

היום השיעורים הללו מיותרים. כל ילד וילדה בגיל 12 יודעים מה שד"ר רות וסטהיימר יודעת ואף יותר.

החלק שאינו ברור להם הוא קו הגבול הקשיח שבין מיניות לעבריינות מין וההבדל שהופך את הנהנה והסקרן לעבריין שמקומו הראוי, גם בגיל צעיר, הוא מאחורי הסורגים במוסד טיפולי סגור.

כמעט ולא חולף יום שאין בו ידיעה בעיתון על עבירות מין קשות המבצעים קטינים בחבריהם. זה קורה בבתי הספר, בחצרותיהם ובחדרי השירותים ובהסעות למוסדות החינוך. יוצא איפוא, שאלימות מינית של קטינים שכיחה כיום יותר מבעבר.

בארצות הברית מחקרים מעידים על כך ש-20% ממעשי האונס ומחצית מהפגיעות המיניות בילדים מבוצעות בידי קטינים. בנוסף, המחקרים שם קובעים כי חלק מעברייני המין הבוגרים פשעו עוד בהיותם קטינים.

גם מדינת ישראל נמצאת על המפה בתחום זה ומן הידועות שתוקפנות מינית של ילדים ובני נוער הפכו בשנים האחרונות לתופעה קשה המבוטאת גם באמצעי התקשורת. הבעיה היא שידיעות מתפרסמות, הענישה וותרנית ואחר כך עוברים לסדר היום בשם הצורך בשיקומם של אותם עבריינים.

אלימות מינית של קטינים קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר לרמת ההשכלה של הילדים או של הוריהם, למקום המגורים או לרקע הסוציו-אקונומי של המשפחה. לפגיעה מינית יש השפעות גופניות ונפשיות קשות על הנפגע ומשפחתו, והיא עלולה לגרום נזק בלתי-הפיך עד כדי התאבדות של קורבנות. מכאן נובעת החשיבות למניעה ואיתור מוקדם.

שני גורמים הכשילו בעבר את הטיפול בתופעה: הראשון, הנטייה הרווחת לפרש תקיפה מינית של קטינים כ"סקרנות מינית" או כתופעה הנוגעת ומאפיינת את גיל ההתבגרות. במהלך השנים הקלת הראש של הרשויות כלפי עבריינים ועבריינות מינית הוכיחו, כי יש לעשות מעשה בנדון והישיבה על הגדר מחמירה וחמורה.

היום, ולו רק בשל העלייה החדה באלימות מינית בין קטינים ובקרב קטינים, חייבים לשנות את דרך הטיפול. יכול להיות שגילויי אלימות אלו אינם מטופלים כראוי משום שאין לאנשי המקצוע ידע בסיסי ממוקד על התופעה. לכן, יש להכריז בהקדם על פרוייקט מקיף ומזורז, עם תאריך יעד קרוב ביותר (למרות שאנו בתקופת בחירות) שיקבע את דרכי הפעולה במיגור התופעה.

אל צוותים של רופאים, פסיכולוגים, אנשי החינוך וכל השאר יש לגייס גם את מערכת החוק תוך הקפדה יתרה שלא תהא רחמנית. זו צריכה להציב חומה בצורה וגבוהה שתאפשר הבחנה ממשית ובלתי מתפשרת בכל הנוגע להבדל שבין התנהגות מינית נורמטיבית לפוגעת ופושעת, ותתייחס אל עברייני המין מקרב הילדים כאל אוכלוסייה שונה מאוכלוסיית הילדים העבריינים בכלל.

אסור להקל ראש בחיוב שינוי בחקיקה בכל הנוגע להחמרת הענישה בגין עבירות אלו, מציאת מסגרות הולמות לריצוי עונשים לקטינים תוך גיבוש מערכת שיקום ספציפית שלא תוציא אל מחוץ לסורגים בעוד כמה שנים עברייני מין בוגרים. הסכנה היא שבשחרורם הם יהפכו למסוכנים יותר ולו רק משום שלא נמצאה הדרך והתקציב לגמול אותם מפשעיהם בעבר.

במקביל, יש מקום להגביר את המוטיבציה בקרב התלמידים בכל הנוגע לחשיפת תופעות כאלו והצגתן לא כהלשנה אלא כחובה ציבורית וחברתית וחבל הצלה לנפגעים על מנת שלא ישאו לאורך חייהם צלקות, שלא באשמתם.

ובנתיים, עד שהמערכת תגבש את דרכה במבוך הקיים, חשוב שאנו כהורים נציץ מידי פעם לחדרי הילדים, לבחון במה הם צופים על מרקע המחשב והטלוויזיה, להקדיש זמן איכות לשיחות ושאיבת מידע וגם לא יקרה מאום אם תצאו מן הבית למקום מפגש בני הנוער כדי לבחון – ולו מרחוק – מי החברים, הגילאים וכיצד הם מבלים.

בימים שגבולות המותר והאסור בקרב בני הנוער אינם ברורים, החשיפה לערוצי התקשורת הבלתי מוגבלים והנורמות הקהות שבין מותר ואסור - זו לא חטטנות, ולא סקרנות. זו חובה שלנו כהורים וגם זכותינו.

*הכותבת היא עורכת דין.