בחירות 2006 מבליטות מדינה אשר עומדת בפני צומת מטריד במיוחד. בישראל מתרחשים מספר תהליכים מרתקים ומפחידים כאחד, אשר מגיעים בצומת הנוכחי להבשלה ולפורקן, מעין "יציאה מן הארון" של תהליכים חברתיים ארוכים אשר נמצאים כאן מתחת לפני השטח כבר זמן רב ועולים כעת אל השיח הציבורי, ללא בושה, בפעם הראשונה.
אם פעם, עד לא מזמן, היינו מפסיקים את החיים הסדירים אחרי פיגוע טרור, כמעט ללא קשר לתוצאותיו, הרי שהיום אם לא נרצחים עשרות ילדים בתור לדיסקוטק אין כאן התייחסות כלשהי לפיגוע ואפילו שידור קומדיות כבר לא מופסק בזמן אירועים כאלו, אשר אינם עוד בגדר חדשות אלא שגרת חיים ותו לא. הטרור השיג את שלו, בכך שהעלה אל סדר היום העולמי את הנושאים הפלסטינים ולא שילם כלל על מחיר הדמים. האפקט אליו מכוון הטרור, הפחד, לא הושג, אלא באופן פרדוקסלי הושג דווקא ההיפך- הושגה השלמה והסתגלות. איש אינו מבחין עוד, כך נראה, בפיגועים, החיים חוזרים לתיקונם בזמן אפסי, אם הם בכלל הוסתו מן המסלול, חיי המסחר בקניון חוזרים אחרי פיגוע לסדרם בתוך שעות, או דקות, והחברה הישראלית לא הייתה שרוייה באופוריית כוח וניצחון גדולה יותר מאז ניצחון מלחמת ששת הימים, והתקופה שלאחריו.
אם פעם השחיתות הייתה מילת גנאי, משהו להתבייש בו, היום היא מילה מקובלת בשיח הציבורי, מושג אשר הוא נחלת הכלל, מבחינה זו שכולם חוטאים בו. פעם, לא מזמן, הייתה יכולה ממשלה ליפול בבחירות מול קמפיין "מושחתים נמאסתם", והיום? אין היום מפלגה, או מועמד, אשר לא נחשדים בשחיתות. למעשה, הדעה הרווחת והמושמעת יותר ויותר היא שללא שחיתות אי אפשר להגיע להישגים במדינת ישראל, כמעט נראה שתיק פלילי במשטרה הוא למעשה יתרון עבור פוליטיקאי מתמודד, סימן ליכולת הביצוע של המועמד.
השחיתות אולי הייתה כאן תמיד, אך בעת הזו נראה שהיא יצאה מן הארון ואף יורדת מן השיח הציבורי הביקורתי ונשארת רק ברובד התודעתי והמקובל, ברמת ההסכמה וההשלמה. אם פעם שר הנחשד בשחיתות היה עלול להתאבד, וראש ממשלה היה מתפטר בגלל נושא פעוט כמו אחזקת דולרים, היום אומר המצביע הפוטנציאלי הממוצע: "כל הפוליטיקאים מושחתים". העובדה, כי ישראל נמצאת באופן יציב וסדיר בצמרת העולמית של רשימת המדינות המושחתות (מקום 7 בסקר האחרון), לא מטרידה איש, ולכן יכולה להתמודד בבחירות חופשיות בישראל מפלגה אשר מושתתת על טהרת השחיתות באופן גלוי, ועוד ליהנות ממספר מנדטים שערורייתי ומגוחך.
אם פעם היה תיקו פוליטי בעם, מבחינה מדינית, בין ימין ושמאל, הרי שהיום נראה שהקונצנזוס החברתי הולך יותר ויותר שמאלה, כחלק מסחף חברתי עמוק והמוני אל עבר המתינות, העמדות היוניות וחוסר הרצון להילחם או להיאבק בשום דבר, בשום תופעה, לא בטרור ולא בתאונות דרכים, לא בשחיתות ולא באלימות הגואה בחברה, לא באיום האיראני ולא בחינוך הקלוקל של דור העתיד. אם עד לא מזמן היה הליכוד מפלגת ימין, המייצגת את עמדות הימין המסורתיות, הרי שבבחירות הקודמות כבר זכה הליכוד ב-40 מנדטים אחרי שבראשו עמד אריאל שרון אשר הצהיר על רצונו ב"וויתורים כואבים".
בבחירות 2006 יזכו (על פי הסקרים) מפלגות, אשר דעותייהן לא היו מביישות את השמאל הקיצוני לפני 20 או 30 שנים - בלמעלה מ- 80 מנדטים (כ- 40 למפלגתו של מר שרון, כ- 22-24 למפלגתו של מר פרץ, כ- 4-6 לשינוי, כ- 5 למרצ, כ-8 לערביות), וגם בראש הליכוד (עוד כ-13-15 מנדטים) עומדים שני מתמודדים אשר תומכים בויתורים טריטוריאליים ופונים אל לב לבו של הקונצנזוס הישראלי החדש - הויתור, הפשרנות והמתינות.
בכך נראה שהמפה הפוליטית נכבשה כליל על ידי דעות מתונות, איש אינו מתיימר להגיע להישג כלשהו בבחירות בישראל עם מצע של קו מדיני נוקשה, פרט אולי לקיצוני הימין השוליים, ולמפלגות דתיות מסוימות.
ובזמן שיהיה מי שיאמר שקו של מתינות הוא קו מבורך, כדאי לבחון את מקורות המתינות הזו, והמקורות הללו אינם מבורכים כלל ועיקר. הפשרנות שקפצה על הציבור הישראלי אינה נובעת מפרגמטיזם רציונלי, אלא מאדישות. בעוד שהאדישות הישראלית של דורנו היא פרי הנהנתנות הישראלית החלולה, הישראליות החדשה, ימי פומפיי האחרונים. בתי הקפה של מרכז הארץ, מרכז העצבים הישראלי, מפוצצים עד אפס מקום, 24 שעות, 7 ימים בשבוע. המסעדות נהנות משגשוג משוגע והקניונים מלאים מפה לפה. אין מקום במרכזי הבילוי, ומעולם לא היו הפערים הכלכליים, כך נראה, גדולים יותר בין המרכז השבע והבריא (לפחות פיזית), ובין הפריפריה הרעבה והחולה.
בישראל של בחירות 2006 אין לאף אחד אנרגיה לנסות לשנות סדרי עולם. כל אחד עסוק בענייניו ואיש לא ינקוף אצבע למען נושא אחר מזה בו הוא טרוד בחיי היום יום. השחיתות היא מציאות נושכת, המושחתים הרימו ראש ואינם מתביישים עוד במעשיהם. הציבור אדיש ואחוזי ההצבעה יהיו, קרוב לוודאי, נמוכים מאי פעם. הטרור לא מעיר את דעת הקהל, העוני לא מטריד את העשירים, הניוון שולט כאן בכיפה ואין בעצם נושא אמיתי לבחירות הקרבות ובאות אלינו, מעבר לכל הדיבורים היפים של פוליטיקאים חלקלקים, אשר מנסים לשכנע אותנו לתת להם את קולנו, או במילים אחרות לשמן עוד את מכונת האינטרסים האישיים והכלכליים שלהם.
כששחיתות פוגשת אדישות
דן לזר
24.12.2005 / 1:04