בשנה האחרונה ידעתי כמה מערכות יחסים קצרות ולא מוצלחות. מחלקן התנתקתי אחרי שבועיים שלושה, ומחלקן נבעטתי אחרי תקופה דומה. כמוני, גם הבועטות הן תל-אביביות ציניות ונוירוטיות עם יכולת ירודה להכיל קשר זוגי לאורך זמן. ריי, בת זוגי האחרונה, היתה שונה מכל מי שהכרתי. היא נכנסה לחיי לפני כשלושה וחצי חודשים, וחיש קל נוכחתי שהיא כל דבר שגבר יכול לחלום עליו, ואני לא מדבר על הנתונים החיצוניים. היא בעלת נשמה כל כך יתרה, משכילה, סבלנית, חסרת ציניות, מלאת חמלה, יושרה, חום, אהבה ונתינה. הכל היה טוב ויפה, האהבה פרחה וליבלבה, עד שהחלטתי לחזור ולשקוד על ספרי הבא, שאותו התחלתי לכתוב לפני כשנתיים.
את כתיבת הטיוטה הראשונה של הרומן סיימתי לפני כשנה, ומאז נח הספר ברחם המחשב. במהלך השנה התפניתי לכתיבת שני תסריטים באורך מלא, והעבודה על שניהם עדיין בעיצומה. גמרתי בדעתי לחזור אל הספר בשל החלטתו של שמעון אדף, עורך ספרות המקור בהוצאת כתר, להתפטר ממשרתו, התפטרות שתיכנס לתוקפה בראשית פברואר. שמעון ערך את ספרי הקודם וכבר הספיק לתת את הערותיו על הטיוטה הראשונה של הספר הבא, והוא דרש ממני להגיש לו את הטיוטה הבאה בהקדם האפשרי.
אימי ושני אחיי יודעים שאני לוקח פסק זמן מהחיים כשאני עובד על ספר, בטח כשאני עושה בו ליטושים אחרונים. הם קיבלו את זה ברוח טובה בזמן שעבדתי על שני ספריי הקודמים, הבינו שהזדקקתי לשקט אבסולוטי ולא רטנו על היעלמותי הממושכת. ראשי ומעייניי נתונים בספר גם מעבר לשעות העבודה, אני חי אותו ונושם אותו מסביב לשעון: קם אתו בבוקר, עובד עליו במשך כל שעות היום, חושב עליו בערב וחולם עליו בלילה. בימים כאלה, חוץ מבתי קים, שאני פוגש באמצע השבוע ובכל סוף שבוע שני, איני יכול להכיל כמעט דבר. גם לא דבר חשוב כמו זוגיות.
בטיפשותי הרבה התביישתי לספר זאת לריי האהובה, חששתי שתיפגע אם אבקש ממנה פסק זמן ביחסים.
עד אז נפגשנו שלוש עד ארבע פעמים בשבוע, ומאז שחזרתי לעבוד על הספר היה בי ריחוק שאותו, שוב, בטיפשותי, הסוויתי היטב. עבדתי בביתי, ובביתה נתתי לה להרגיש שהכל בסדר. אבל בתוך תוכי לא הייתי איתה. וגם לא עם הספר. לא יכולתי להכיל את שניהם יחדיו וחטאתי לשניהם.
לפני כחודש וחצי הערכתי שנותרו לי חמישה ימי עבודה קריטיים, ובשלב הזה החלטתי לשתף אותה. בשיחת טלפון אמרתי לה שלא נוכל להיפגש בימים הללו, והיא קיבלה זאת בהבנה. אבל מצאתי שהעבודה מורכבת משחשבתי. הייתי זקוק לימים נוספים של נתק ולא ידעתי לאומדם. שבוע, שבועיים, חודש, אולי יותר. אבל לא היה לי נעים לומר לה את זה וחרבנתי הכל. בתום חמשת הימים, בתואנות שווא, התחמקתי ממנה שלושה ימים נוספים. אחריהם כבר הרגשתי ממש לא נוח והזמנתי אותה לביתי. אך שעה קלה אחר כך שלחתי לה מייל וביטלתי את ההזמנה. כתבתי לה שאיני במיטבי ושלא אוכל להעניק לה את תשומת הלב שהיא ראויה לה. אחרי זמן מה קיבלתי ממנה מסר: "יקירי, לא תקבל ממני ויכוח, אבל שמע לפחות את מחשבותיי. אני בת הזוג שלך. אני כאן בשבילך. אם לא תיתן לי להיות לצדך לא תוכל להרגיש את הכתף המוצעת, לשמוע את קול ההיגיון שאני יכולה להביא למצבים כגון אלו, לקבל ליטוף מרגיע וליהנות מעצם זה שאני קיימת בעולמך(...) מרגישה שאתה מבקש ממני ספייס ואני מכבדת. ספייס קיבלת(...) אתה מקריב את הקשר על מזבח הכתיבה, אין לי בעיה עם זה בדרך כלל, אבל לדעתי, עכשיו אתה מגזים."
אני לא ראוי לה, חשבתי, היא יותר מדי טובה בשבילי. היא ראויה לגבר יציב, נורמטיבי, כזה שלא עסוק בעצמו יתר על המידה. התקשרתי אליה ובין היתר אמרתי לה את הדברים האלה, והיא התרתחה עלי. "עכשיו הצלחת להרגיז אותי," אמרה מעבר לקו. "אם אתה רוצה לנתק איתי את הקשר, אז בסדר. זכותך המלאה. עשה זאת, אבל אנא ממך, עשה זאת בצורה ברורה, חד משמעית וישירה, אל תסווה את זה ואל תבקש ממני לעשות את זה בשבילך!" והיא ניתקה.
מה אני עושה עם הגבינה החמוצה הזאת שרקחתי לי, חשבתי. מצד אחד אני אוהב אותה, ומצד שני איני יכול להכילה כעת. איזה מצב מזופת, לעזאזל. בסופו של דבר אזרתי אומץ והעברתי לה מסר: "ריי היקרה, זוהי תקופה לא קלה. כתיבה היא לא רק המקצוע שלי, אלא הנפש שלי. זהו לא עיסוק שנועד למטרות פרנסה בלבד. בימים האלה אני כמו אישה בהריון שברחמה ארבעה עוברים בועטים. ספר, שני תסריטים באורך מלא, טור שבועי(...) המחשבות משתוללות, הטרקטור בראש לא מפסיק לטרטר ולחרוש. ובמצב כזה אני לא יכול להכיל דבר נוסף וחשוב כמו אהבה(...) זקוק לפסק זמן ממושך יותר מכפי שסברתי תחילה(...).
והמלאכית הנדירה השיבה כך: "כל מילה צלצלה אמת, ואני מקבלת וחשה בהקלה מסוימת. תמיד היה לי ברור שאין גבולות בינך לבין מקצועך. אתה וכתיבתך משורבבים יחד כישות אחת. עריכת הספר השלישי עבודת קודש. אתה חייב להשקיע בזה את כל כולך. בעניין הזה אין בינינו חילוקי דעות. מבינה שאתה מרגיש צורך בניתוק מסוג לא מוגדר ולמשך זמן לא ברור. קשה לי עם זה שהאהבה הזו והקשר הזה מכבידים עליך. קשה לי להזדהות כי אף פעם לא הרגשתי שהכבדת עלי. לא רוצה שתרגיש כך (...) אוהבת אותך, דודו. מתגעגעת אליך ולמגע שלך באופן כמעט פיזי, ותוך כדי אמירת הדברים מרגישה אי נוחות ברום הבטן, כאילו ביטויי אהבה וגעגוע כלפיך הפכו לגורם מלחיץ ומכביד. אם אתה אומר לי שאתה צריך זמן בלתי מוגבל בלעדי, שאתה לא יכול לדמיין מצב שאיזשהו פורמט של ביחד לא יתבע ממך אנרגיות שאין, שאין אמצע דרך, שאין מקום בשבילי בעולמך כעת, אז כנראה שאנחנו במעין פסק זמן(...) יחד עם זה אני לא מספיק משוגעת בשביל להגיד לך שאחכה כאן בשקט."
הודיתי לה על ההבנה וההתחשבות ושקעתי בעבודה. במשך למעלה מחודש הסתגרתי בביתי, שהפך לאי בודד בלב העיר. לא יצאתי ממנו אלא לקניית מצרכים. ההתמכרות לעבודה היתה טוטלית. כל כך טוטלית, עד שרק בדיעבד גיליתי שלא חשבתי על ריי בחודש הזה, הגעגוע לא ייסר אותי ולו לרגע, בעוונותיי אפילו טלפון לא הרמתי אליה. אך ברגע שסיימתי את העבודה ושלחתי לעורך את כתב היד, עטף אותי געגוע מטורף, כמיהה עזה לראותה ולשמוע את קולה. התקשרתי אליה, אך היא לא השיבה. שעה אחר כך קיבלתי ממנה אס.אם.אס. "איחרת, מצטערת, רוקדת עם אחר."
אני מנצל את הבמה הזאת ופונה אליך, ריי, בבקשת סליחה. לעולם לא אשכח אותך, את טוב לבך ואת כמויות האהבה והנתינה הבלתי נדלים שהרעפת עלי. מתקנא בבן זוגך החדש, ובכל לבי מאחל לך הצלחה ואושר רב אתו ובכלל.