מה המרחק בין ישראל לאוסטרליה?

המהומות בסידני פרצו למסכי הטלוויזיה שלנו כאילו משום מקום. אם אוסטרליה בכלל תופסת מקום בסדר היום של החדשות בעולם זה בדרך כלל קשור לספורט. יותר מכך, אוסטרליה מחזיקה במודל של רב תרבותיות מוצלחת ולרוב מתפקדת כמדינה מאירת פנים למהגרים, אשר לא כמו באירופה ואף בישראל - מתקבלים בזרועות פתוחות. אז מה קרה פתאום? כיצד תאונה מזערית בין נערים שיכורים כמעט והתפשטה לכדי מהומות לאומיות?

משנות השבעים ועד תחילת שנות התשעים אוסטרליה היתה אחת מהמובילות בעולם בקידום מדיניות להגברת סבלנות ושונות תרבותית. מדיניות זו כללה השקת ערוץ טלוויזיה המשדר במספר שפות, עמלה כספית שהוקדשה למלחמה באפליה ובגזענות במקומות העבודה, תמיכה בקהילות מהגרים, יצירת ירידים רב-תרבותיים ודיאלוג בין קהילות. העובדות בשטח מוכיחות כי מדיניות זו עבדה. אפילו בתקופות של משבר כלכלי המוביל לעיתים קרובות למתח בין-גזעי המנהיגות הפוליטית שעודדה רב-תרבותיות ונאבקה בגזענות שימשה כגורם בולם ומנטרל נגד התפרצויות אלימות בין קבוצות אתניות שונות.

אלא שכשג'ון הווארד עלה לשלטון באוסטרליה ב-1996 הוא קיצץ בצורה משמעותית במדיניות קידום הרב-תרבותיות ואף ניצל את "השד העדתי" לקידום אינטרסים פוליטיים. דוגמא אחת היא הימנעותו מלנזוף ולהוקיע פוליטיקאית מהימין הקיצוני שהעירה הערות גזעניות בפרלמנט האוסטרלי כנגד הילידים האוביריג'ינים והמהגרים הסינים. ההערות הפוגעניות הללו הובילו להתפרצות של ביטויי גזענות ברחובות אוסטרליה שהווארד בחר להתעלם גם מהן.

גורם נוסף להתפרצות המהומות הוא תגובת אוסטרליה למתקפת הטרור בניו יורק ב-11/9. למזלה הרב, אוסטרליה לא נאלצה להתמודד עם איום משמעותי על בטחון המדינה ותושביה מאז מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, הווארד בחר להעניק גיבוי מלא למלחמתו של בוש בעיראק ובמקביל אף קידם יוזמות דרקוניות להתמודדות עם איומי טרור פוטנציאלים באוסטרליה. אלה הצליחו להחדיר בהדרגה תחושת חרדה לאזרחי אוסטרליה, שקודם לכן חשו רק כאשר נבחרת אוסטרליה הפסידה בתחרות הקריקט לנבחרת האנגלית.

השנים האחרונות היו קשות במיוחד עבור הציבור דובר הערבית באוסטרליה שהרגיש כאילו נועצים בו את האשמה למציאות החדשה והחשוכה.

גל האלימות הנוכחי על חופיה היפיפיים של סידני הוצת על-ידי קבוצה קוטנה וקיצונית. הוא הוסלם רק בגלל כישלונו של ג'ון האוורד לקדם רב-תרבותיות ולהוביל מנהיגות לאומית המכירה בגזענות ומגנה אותה בכל מקום שבו היא מרימה את ראשה.

גם ישראל היא חברת מהגרים וככזו גם היא יושבת על חבית אבק שריפה העלולה להתפוצץ עוד לפני נפילת הטילים על כפר-סבא או השלמת הכור האטומי באיראן. שרי החינוך בממשלת רבין קידמו לראשונה בישראל מדיניות של פלורליזם תרבותי ודיאלוג בין הזהויות השונות, אך נדמה כי לימור לבנת מחזירה אותנו אחורה אם התעקשותה לדבוק בלמודי מורשת גנדי כיסוד מרכזי במערכת החינוך. גם המדיניות התאצ'ריסטית של בנימין נתניהו במשרד האוצר יוצרת מצב מסוכן של פער בלתי נתפס בין עניים לעשירים. ולמרבה הבושה גם בפרלמנט של מדינת היהודים, בכנסת, נשמעים לא פעם ביטויים גזעניים חמורים הנהנים מהתעלמותו של ראש הממשלה, אריאל שרון, שבעצמו חטא לא פעם בדברי הסתה פרועים.

אל נא נתפלא כשלאורך חופיה היפיפיים של ארצנו ועל מסכי הטלוויזיה שלנו תתפרץ אינתיפאדה מסוג חדש – אינתיפאדה חברתית. זוהי תוצאה כמעט הכרחית של אפליה גזעית מתמשכת, עוני מעמיק והעדר התמודדות אמיתית עם הזהויות התרבותיות השונות בחברה הטרוגנית.

* הכותב נולד והתחנך באוסטרליה והיה דובר ועד התנועות האתניות שם. כיום הוא מועמד בפריימריס של מפלגת העבודה במשבצת הצעירים.