זה לא רק ספורט

פרשן פוליטי המכבד את עצמו כדאי לו שישתבץ בתכנית ספורט, אחרת לא יהיה 'IN' ביום שבו תיבחן מקצועיותו ויכולת הניתוח הפוליטי שלו.

גם אנשי אקדמיה בכירים כמו הפרופ' אברהם בן צבי - המומחה למדיניות ארה"ב לדורותיה – מפרש ממרום הקתדרה, בעיניו האקדמיות ובצורה פופולארית את המתרחש במגרשי הכדורגל והבייסבול.

לא נעדר גם מקומו של העיתונאי-החוקר ומי שבעבר היה כתב מדיני, עמנואל רוזן, לצידו של שדר הספורט הוותיק: מאיר איינשטיין (שעדיין נותר בטרנינג) מכדרר ב"דאבל פס" בערוץ 10. כך גם יואב לימור - פרשן צבאי רהוט שעורך אתנחתא קלה מזירת הקרב הצה"לית בפאנל ספורטיבי של ערוץ 1.

לעיתים קורה שבשעה אחת של יומן חדשות אנו שומעים את חנן קריסטל האגדי מפרש את המפה המפלגתית – פוליטית לפני האירוע המוחי ואחריו. באותו שידור עצמו, הוא מסביר את תנועת הכוחות האדומים והכחולים ואיך ינועו במשחק הגומלין בשבוע הבא מול הירוקים או מול הצהובים.

אין זה פלא, שלעיתים נדמה שכששומעים על פוליטיקה חשים כמו במשחק כדורגל ולהיפך, ולא רק בשל הצעקות והמילים שלא עברו את סף האקדמיה ללשון עברית.

מה עושה את הספורט בכלל והכדורגל בפרט למגנט דימויים לעולם הפוליטי?

יש הצופים על העולם דרך ההתרחשויות הפוליטיות, אחרים בזווית כלכלית וחברתית. זה קרה אחרי שהמשקפיים האידיאולוגיות כבר מזמן משעממות ו'תורת המשחקים' עדיין לא תפסה את מקומה הפופולארי בקרב הציבור. העולם הפוליטי המשתקף באמצעות הספורט, מדבר אל רבים יותר בעולם המודרני ולמעשה, לא הייתה עוד תקופה בעת החדשה בה היה לענף הכדורגל מקום של כבוד בהוויה התרבותית.

הקשר בין ספורט ופוליטיקה הוא עתיק יומין. יש הטוענים כי אדם בעל כושר וכוח הישרדות גבוה יהפוך, עם הזמן, למנהיגה של קבוצה. ממש כמו בספורט.

עד היום ידוע המתח העלול לפרוץ במשחק בין נבחרת הכדורגל של אנגליה לצרפת או ארגנטינה. מכאן, מגרש המשחקים היה גם המקום שבו נאבקו בטראומות עבר בכלים לא צבאיים, ממש כמו בשדה קרב אמיתי, כשהתוצאות מזנקות אל כותרות העיתונים.

גם בארץ, ניצחון וכישלון בספורט, נדדו לא פעם אל כותרות עמודי החדשות ומאמרי המערכת עד כדי שיקוף, כמעט אוטנטי, של הלכי הרוח ותופעות הרווחות בציבור עצמו. ראה דרבי בין הפועל למכבי ו/או בית"ר (את המגזר הדתי הנעדר נראה רק אחרי שיעבירו את המשחקים לימי חול) והח"כים מכל גוני הקשת הפוליטית המגיעים לטריבונה הקרובה לזו של קבוצתם האהודה.

דומני שיצדק מי שיאמר שאלו פניה המורכבות של החברה הישראלית. הכדורגל בהרבה מקרים ומצבים מצביע עליהן ויש פעמים שהוא אף חוזה את השלב הבא בשינויים שמתחוללים בקרב המצביעים ובחברה בכלל.

ובינתיים יהיו הפרשנים בחזית: הם ינסו להסביר מידי יום עוד משהו על הסקר האחרון, מה הוא משקף, השינויים הצפויים במגרש בקרוב ובעתיד, ומה עושים כשהשוער נמצא בזמן פציעות ונשלח לחווה לנוח. הם גם יסבירו על הסיכויים למשחק דרבי מול נבחרת היריב החדש שנולד אתמול בלילה בליכוד והמאמן (איש יחסי הציבור) ידריך את השוער איך לנהוג במצב של נבדל.

הם גם יעשו נפשות בוועדת הבחירות להוציא כרטיס אדום לתשדיר הבחירות של היריב. ואם זה לא יספיק, הם יחפשו אופציה לקשר עתידי בשלטון, כדי להודיע עוד במצע הבחירות על הקשר (ק ו-ש קמוצות) הפוטנציאלי בין המפלגות היותר נחשבות.

מה שבטוח הוא, שביום הבחירות אף אחד לא ירצה שייווצר מצב של תיקו, כל אחת מהקבוצות תרצה לקחת בגדול ושהאחרים ירוצו אחרי תיק פנוי בקצה רחבת ה-16.

וכעת כשראשי המפלגות בוחנים את הנעשה ליד שער היריב כדי להכריע את המאבק ביום הבחירות, הם מתפללים שלא להיתפס במצב של נבדל.

ואתם הפרשנים המנוסים, אל תשכחו להזכיר לשחקנים בזירה את ה'רוח ספורטיבית' דהיינו: התנהגות הוגנות, לרבות משחק הוגן, אדיבות כלפי היריבים ו... איך לא – לדעת להפסיד בכבוד.