אלביס קוס-אמק

אל תגבירו את הבס, ילדים, כי אין. צ'רלי מגירה, יצור הרוקנרול האמיתי ביותר שידע אזור העמק, מבית שאן ועד עפולה, מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "דה אבטומטיק מיסטרזינגר ממבו שיק", בו הוא פורש את משנתו לגבי איך רוקנרול עברי צריך להישמע. קודם כל הוא לא צריך בס, כלי אותו רואה מגירה כמיותר וחפ"שי (אם ג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן מסתדרים בלעדיו, אז גם מגירה יכול). שנית, הוא נטוע חזק מאוד בפיפטיז, ושלישית, הוא טומן בחובו חזון עברי ארכאי ששואף להחזיר למוזיקה אסתטיקה טקסטואלית מקומית נושנה, כמו זאת של השלושרים או שלישיית גשר הירקון.

צ'רלי מגירה - האלטר-אגו של גבי אבודרהם, שזכור אולי בתור הגיטריסט של להקת הרוקבילי השנק - בעצם לא כל כך רחוק מגבי האמיתי. שניהם נעים על התפר בין דמות קומיקסית פיפטיזית אפלה, נער רוקנרול חצוף ונפש פיוטית ושבירה. מגירה משלב קיטש מתקתק עם אווירה מסוכנת וסינמטית, ובעזרת הטקסטים בעברית מצליח לחבר את הכל למשהו מאוד מקומי, גם אם המשהו הזה פסח מזמן מהעולם. צ'רלי מגירה מחייה פנטזיה על שכונות העוני שהיו פעם והרוקנרול שהיה יכול להתקיים בהם באותם זמנים, אבל מעולם לא באמת זכה למימוש מלא, שאינו עובר דרך פילטרים מנומסים של יוצאי להקות צבאיות.

מגירה, כמצופה מהדמות, עושה את הכל לבד, מלבד שיר אחד באלבום ("אתמול, היום ומחר"), אותו הקליט ביחד עם בועז גולדברג (שמעדיף היום לטפל בענייני אחורי הקלעים של מגירה) תחת ההרכב "נערי ההפקר". מלבד השיר הזה צריך לציין שמות שירים מפתים במיוחד כמו "ריקוד המוות של מדריכת ההצלה שופעת החזה" ו"הנערה שפחדה ממאפרות", ואת השיר האולי הכי יפה בתקליט, "מחר כבר עבר", שמהדהד מזכרונות רחוקים ונוגים על מוריסי.

מגירה מושפע באופן ברור מאייקונים כמו אלביס ולינק ריי. גיבורי הגיטרה שלו הם ג'ורג' האריסון מחד וג'וני ת'נדרס מאידך, הוא אוהב גם זמרים צרפתיים ואת יהורם גאון של פעם, והכי הוא אוהב את השירה של פאט בון. את כל זה הוא קושר יחד לתקליט שנוגע בסוג של מיתוס על הישראלי המזרחי בפיפטיז, שבטוויסט קטן ומרושע יכל לרדת מהברזלים של המרכז המסחרי של בית שאן ולהפוך לאלביס.