איראני רהב

איך המלה מפץ מתפצפצת בתאווה על הלשון. איזה כיף להגות אותה. כל כך כיף, עד ש"מפץ" עקפה בסיבוב את "הכי" ו"סוג של", בדרך למילה הכי משומשת - ואי לכך מרוקנת מתוכן או ממשמעותה המקורית במהרה - של חורף 2005/6. לדוגמה, שימוש מעודכן במילה כמו במשפט: "שים לי בפיתה חריף, כרוב אדום, קצת חומוס ומפץ של טחינה מלמעלה".

האחריות לכל המפץ הזה, בניגוד לדעה הרווחת שזוקפת אותה לזכות ראש הממשלה ומנהיג מפלגת "קדימה" אריאל שרון, שייכת דווקא לעמיר פרץ, והמשנה החברתית-כלכלית המאוד סדורה שלו. תסלחו לי על הניסוח, אבל אין דבר שיותר מפחיד את המערכת הפוליטית הקיימת - גם בשמאל, אגב - ממרוקאי משדרות שדואג לעניים.

אילולא פרץ, ספק אם שרון היה פורש בין לילה מהליכוד ומקים את קדימה, בדרך לפרק את שינוי מנכסיה האלקטוראליים; אילולא הוא, ספק אם שאול מופז, סילבן שלום וישראל כץ היו מקמפיינים את עצמם על בסיס אידיאולוגיה פסבדו-חברתית בה הם אוחזים (הרי כולם היו חברים בממשלה שאישרה את תקציב ביבי); אילולא בחירתו של פרץ (ממקימי "שלום עכשיו", להזכירכם) ספק אם חאלד משעל היה מכריז על המשך האינתיפאדה ואילולא פרץ, ספק אם היינו מדברים כל כך הרבה על איום הפצצה האיראנית.

ואם כל שאר הנושאים שהוזכרו כבר נידונו בהרחבה, בכל כלי התקשורת בשקיפות ראויה לציון, הרי שאיום הפצצה האיראנית, נראה כמהלך קסם על כולנו. איראן כבר הפכה מזמן - הרי סדאם כבר אין - למפלצת האולטימטיבית. השנאה לאיראן, או יותר נכון הפחד ממנה, היא קונצנזוס-על בציבור הישראלי, כזה שחוצה מחנות, עדות או מעמדות. הנקודה היא, שמעבר לתור המתהווה למסכות האב"כ, כותרות האימה האדומות שנפרשות על גבי העיתונים או החרדה שאוחזת בכולנו כל אימת שאנו נזכרים באופציית הגרעין הפרסית, נדמה שמדובר בספין מתוחכם יותר אפילו מההתנתקות. זה לא שלאיראן אין מתקני גרעין או שאיפה לאופציית התחמשות אטומית, אבל נראה שהפעם התזמון בנוגע להפצת הבשורה בתקשורת, חשוד מתמיד. שרון, אשף תקשורת שטרם נראה כמותו בישראל, הצליח שוב לשנות את סדר היום הציבורי. אם בפעם הקודמת הוא קנה את לב הציבור השמאלני כשהסיט את הדיון מפרשת האי היווני להתנתקות, הרי שכעת, כאשר אין לו קלף חברתי בתשובה לפרץ, וככל שעוברים הימים מתברר שהדרים-טים של קדימה היא גם נבחרת המסופסלים ביחידה הארצית לחקירת פשעים, עושה רושם שזהו הכלי החזק ביותר העומד לרשותו, נשק יום הדין של הספינים. לפתע, מדיון במצב העוני בישראל, החלו הכותרות לתזמן את הישגי הכור ליד טהרן (חוץ מציפי ליבני כמובן, עלה התאנה המוסרי של קדימה); מנהירת אנשי רוח, כלכלה וביטחון – אנטי-פוליטיקאים מובהקים – למפלגת העבודה, לאופציות התקיפה שעומדות לרשות זרועו הארוכה של צה"ל (אך אתמול פורסמה ידיעה לפיה שרון הורה לצה"ל להתכונן לתקיפה בסוף חודש מרס. רגע, שניה, הממ, תנו לי לבדוק איזה עוד אירוע מתוכנן לאותו זמן בארץ). הנחת היסוד הנכונה היא שלשלטון יש אינטרס תמידי לשמר את האזרחים שלו בחרדה. ציבור חרד הוא ציבור שמפחד משינויים, ולא מבצע בחינות מדוקדקות במצבו, מכיוון שכל מה שהוא עסוק בו הוא לשרוד. שרון יודע זאת היטב, ומנצל זאת עד תום.

הפצצה האיראנית מזכירה יותר מכל את שפעת העופות שהכניסה את הציבור האמריקאי לחרדה, בדיוק בזמן שהפופולריות של הנשיא בוש החלה להידרדר (או את הכמעט-תקיפה בעיראק בתקופת משפט ההדחה של קלינטון בעקבות פרשת מוניקה לווינסקי). סופת קתרינה היכתה בניו אורלינס שלא זכתה לסיוע ממשלתי, הכלכלה מדרדרת אל פי תהום, והקורבן ה-1,000 מעיראק בדיוק חזר הביתה, רק כדי לגלות שאמא שלו יכולה לחטוף שפעת קטלנית משניצל. טוב שבחיים יש פרופורציות.

הפצצה האיראנית היא וירטואלית, לפחות בכל הנוגע לאיום הקונקרטי שלה על ישראל. הדבר הבאמת מפחיד הוא עד כמה רחוק ילך שרון. האיש כבר פירק ישובים שלמים, חצה את קו הארבעים קילומטר ולא עצר באדום בשיר של שלום חנוך. קטן עליו כור גרעיני מאובטח באיראן אם כתוצאה מניסיון להשמידו ישכחו הנושאים הבוערים באמת במדינה.