זה עצוב לראות מלך נופל

והנה הוא שוב בפוזה הכל-כך מוכרת, מנגב את הזיעה ממצחו עם גב כף היד, וגונב נשימה קצרה לפני הנקודה הבאה. והנה הוא - מטה את ידו, רוכן קדימה ומרים אט אט את ראשו, בתנועת ההגשה, שהפכה לאחד מסמלי ווימבלדון, ממש כמו הדשא, הגשם והמדים הלבנים. והנה הוא, במערכה החמישית, אחרי ששוב חזר ממצב אבוד, עם שתי נקודות שבירה שיסדרו לו כנראה מקום ברבע הגמר. והנה הוא עומד שם, מהצד השני של הרשת, הזר לו כל-כך, ומביט על חגיגות הניצחון, שלפתע נראות מאוד לא חגיגיות. והנה הוא מעמיס את התיק על הכתף, פוסע לעבר היציאה, מנופף לקהל לשלום ונעלם לנצח בעלטה הזוהרת של אלופים לשעבר.

זו לא השנה הראשונה בה הוא לא הטניסאי הכי טוב בעולם, זו אפילו לא הפעם הראשונה בה הוא מפסיד על הדשא של ווימבלדון עוד לפני חצי הגמר, אבל זאת בוודאי הפעם הראשונה בה כל כך ברור שזו כבר הפעם האחרונה. לפני 11 שנים הוא נכנס אלינו לסלון לראשונה, לפני 8 שנים הוא הפך אותנו לאורחים בארמון החדש שלו, על הדשא של דרום לונדון. היום, בדרכו, גם אם לא בחר בה, הוא אמר לנו שלום.

הדעיכה שלו לא קרתה פתאום בן לילה, כבר שנתיים שאנחנו רואים אותו מאבד עוד מיל של חדות, עוד קורטוב של אנרגיה ועוד קמצוץ של כושר גופני. אבל איכשהו, כמו שזה בדרך כלל קורה, היה נחמד לחשוב שזה יכול להחזיק מעמד עוד קצת, שיש לו עוד כמה שפנים לשלוף ממאגר הקסמים הבלתי נלאה, שנשא עמו תמיד. גם הוא ידע שהחבל הולך ונגמר, שלושה ימים לפני הטורניר הוא עוד דיבר על פרישה בעוד 5 שנים, אבל יומיים לאחר מכן, ברגע בו נתן ללב לדבר, גילה כי היה שמח לפרוש אחרי הטורניר השנה, כשהוא מחזיק את הגביע בפעם האחרונה.

איזה מראה מושלם זה היה יכול להיות – האלוף הכי גדול שדרך על הדשא הזה, יורד ממנו בפעם האחרונה כמו שתמיד נזכור אותו – כמספר 1. אז אולי לכל מי שעקב אחריו בשנה האחרונה, זה היה בעצם צפוי, וכנראה שהרמזים שפיזר על המגרש גם בסיבובים הקודמים, היו עבים מדי בשביל להיעלם, אבל כמה מעודד היה לחשוב שגם בסרטים של החיים יכול לפעמים להיות סוף שמח ושלם, ממש כמו שם על מסך הקולנוע הגדול.

זה מרשים, מרשים מאוד לראות את האומץ של נסיך בן 19, שמביט אל האתגר העצום העומד מולו ולא ממצמץ. זה לא פחות מרגש לראות את ההתלהבות המתפרצת שלו ואת חוסר היכולת לעכל את מה שעשה. אבל כמה שזה עצוב לראות מלך נופל.