דה גול רץ לכנסת

יהודה דה גול אלוש הוא פעיל חברתי שמתמודד בפריימריז שיערכו בקרוב במפלגת העבודה. מדי פעם אני רואה אותו במסעדת הפועלים של עובד. לפני כשבועיים חלקנו שולחן ודיברנו על המהפך שחל במפלגתו. בדרך הוא ניסה לשכנע אותי להתפקד למפלגה ולתמוך בו בפריימריז. "עד כאן," אמרתי וגיליתי לו שבשלוש מערכות הבחירות האחרונות בחרתי לא להצביע ושאני חושב להתמיד בבחירה הזאת גם במערכת הבחירות הבאה. "למה?" שאל באכזבה. "תסתכל על חברי הכנסת," השבתי. "אנחנו רפובליקת בננות. רוב הנבחרים ליצנים שנגועים בשחיתות. מעטים הישרים והאידיאולוגיים, ואלה לעולם לא יצליחו להגיע לצמרת." דה גול טען שעמיר פרץ, שבו תמך בבחירות לראשות המפלגה, הוא מאותם מעטים ישרי דרך ובעלי אידיאולוגיה ואג'נדה סדורה שכן הגיע לפיק. "אבל הוא כוחני, וכוחניות מרתיעה אותי," אמרתי, והוספתי שבלי שום קשר לזה אני די מסכים עם דעותיו של השפם עם האיש.

יהודה דה גול הוא בנו החמישי במספר של הפנתר השחור ויקטור אלוש. ויקטור היה איש של רעיונות דמוגרפיים, ולכן לא הפסיק את מפעל הילודה למרות המצב הכלכלי הקשה. אחרי דה גול נולדו לו עשרה ילדים נוספים. לדבריו, "כמענה, כזיכרון, כתשובה ותקווה למיליונים שנרצחו בשואה." דה גול נולד בשנת 1958 ואביו העניק לו את השם הבלתי אפשרי על שמו של המנהיג הצרפתי, "שבאותה תקופה הוביל את רעיון ההתנתקות מאלג'יר".

דה גול פרש ממסגרת הלימודים בסוף כיתה ו'. היה זה כדי לסייע לכלכלת המשפחה. בנעוריו עבד כשליח בבנק לאומי, מדי יום העביר אלפי דולרים ומאות אלפי לירות מסניף לסניף. לאחר השירות הצבאי רעב גור הפנתרים להשכלה. הוא השלים את לימודיו במסגרת "פרוייקט הבוגרים", שנותן הזדמנות שנייה לאלה שנפלטו ממערכת החינוך בגיל צעיר. לאחר מכן נרשם לאוניברסיטת בן גוריון. שם התגלו בו ניצוצות המנהיגות, שירש כנראה מאביו. הוא התמנה ליושב ראש ועד הסטודנטים, והקים את תנועת המחאה צל"ש, שהיתה מהראשונות שנאבקו למען מחוסרי הדיור. מאחוריו 1005(!) הפגנות, שרובן התקיימו בדרום. ב-92 הצטרף למפלגת העבודה, והפך לפעיל שטח בולט. בשנת 96 השתכנע שהכוח להזיז יגיע רק אם יבחר לכנסת. בפריימריז באותה שנה נכשל, וכעת הוא שוב מנסה את מזלו, מתמודד מול חבר הכנסת אלי בן מנחם על המקום ה-19 ברשימה, המשוריין לאנשי שכונות.

"אז במקום לארגן הפגנות אתה כל הזמן בכוננות בר מצוות, בריתות וחתונות?" שאלתי בחצי חיוך. "אני אוהב את האירועים האלה," השיב, "יש שם שימחה אמיתית, זה כמו בילוי בשבילי... על הדרך אני עושה לעצמי, לוחץ ידיים ומבקש תמיכה. כך זה עובד ואין לי שום בעיה עם זה... אני חוזר ומבקש ממך להתפקד למפלגה. יוצרים ואומנים כבר עשו את זה, די אם אזכיר את אלון אבוטבול, קובי אוז וחמי רודנר. אתה תהיה חלק מהדם החדש במפלגה, תהיה חלק מהמהפך הגדול. אני אכיר לך את עמיר פרץ, אתה תראה שהוא לא כוחני כמו שאתה ורבים אחרים חושבים. יש לו לב חם וענק, הוא ידידותי בצורה בלתי רגילה, והחשוב מכל – נגיש. החברים לא צריכים לעבור דרך סוללה של מזכירות כדי לשוחח אתו."

אמרתי לו שהאינפורמציה הזאת אינה רלוונטית מבחינתי, וחזרתי ושיננתי שאין בי שום רצון להתפקד.
"חוץ מזה," הוספתי, "אני לא מאמין כמוך שתהיה מהפכה... בוחרי הליכוד שנדפקו מהתוכנית הכלכלית של ביבי יצביעו לשרון, למרות שהוא, כראש ממשלה, אחראי למדיניות חסרת הרגישות שפגעה בהם אנושות. האג'נדה הכלכלית של פרץ, שלכאורה או לא לכאורה תטיב עם החלשים, לא תביא אותם אליו. יהיה להם מחסום פסיכולוגי לשים 'אמת' בקלפי. גם אם כרגע הם חושבים לתמוך בפרץ, ברגע האמת בגין, אלילם,יבוא להם מול העיניים והם יירתעו... אני מדבר עם אנשים קשיי יום ונדהם מהתופעה הזאת, חלקים לא קטנים מהם עדיין מעדיפים את הליכוד ואת ביבי. זה מין עיוות שקשה יהיה לכם כמפלגה להתמודד איתו."

דה גול נד בראשו לשלילה ואמר שיש מספיק מוחות יצירתיים במפלגתו שידעו לפענח את צופן ליבם של הליכודניקים שנפגעו מהתוכנית הכלכלית. "אנחנו נגרום להם לנטוש את המפלגה שלאורך שנים פוגעת בהם ובמעמדם, ולהצביע עבודה," הצהיר בבטחה. יחד עם זה שאל אם יש לי איזשהו רעיון שיגרום לאותם מצביעים לעשות את המעבר. "קטונתי," השבתי, "אבל אולי אם פתק ההצבעה יראה אחרת הדבר קצת יקל על הליכודניקים המסורתיים. אמנם זה שינוי קוסמטי ולא מהותי, אבל הכנסת 'אמת' למעטפה היא חציית קווים כמעט בלתי אפשרית מבחינתם. הפתק הזה מעורר בהם זיכרונות רעים, הם מביטים בו ורואים מעברות, מריחים דידיטי. לפני שבועיים דיברתי על זה עם כמה חברים שלי, שמקורבים למפלגה. הצעתי שהמפלגה שלכם תשנה את האותיות 'אמת' לאותיות 'חבר'. 'חבר' מזוהה עם יצחק רבין, שהוא סוג של קונצנזוס גם בקרב מצביעי הימין. בנוסף, 'חבר' הוא שורש של חברה וחברתיות, הדגלים של פרץ."

דה גול העלה על פרצופו חיוך גדול. "זה רעיון פנטסטי," אמר, "אבל צריך לבדוק את זה. על פי חוק ועדת הבחירות, אם יש מפלגה שמחזיקה באחת מהאותיות האלה, צריך יהיה לבקש את אישורה. אבל לא נראה לי שתהיה בעיה. בכל אופן זה רעיון טוב, ואני אגלגל את זה הלאה."

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה ב'העיר', שעסקה ביציאתם של יוצרים ואומנים רבים מהארון הפוליטי. רובם הביעו תמיכה בעמיר פרץ. ביום הפרסום ישבתי אצל עובד ואכלתי ארוחת צהרים, כשלפתע דה גול נכנס למסעדה. עיתון העיר היה מגולגל מתחת לזרועו. אחרי השלום ולחיצת היד שאל אם קראתי את הכתבה. "כן קראתי," השבתי. "ונו, מה אתה אומר על התופעה?" התעניין. אמרתי לו שאני חושב שהיא מבורכת. "עד היום היוצרים והאומנים פחדו להביע את דעתם," קבע. "צריך לרשום את זה לזכותו של פרץ," הוסיף, "זה עוד סוג של מהפכה קטנה שהוא מחולל בדרך למהפכה האמיתית... תשמע, אתמול הסתיים מועד ההתפקדות, אבל נראה לי שמאריכים את זה בשבוע או שבועיים... עכשיו זה הזמן, אתה חייב להתפקד. יש לך המון קוראים, רבים יבואו אחריך," ניסה להחניף לי. "אף אחד לא בא אחריי, ואין סיכוי שזה יקרה... אבל מה בקשר לרע