תנו כסף למצבות החיות של השואה

מעניין מה אומרים היום אותם 40 ראשי המדינות שחנכו את מוזיאון הדגל המחודש להנצחת השואה ב"יד ושם", אם היו יודעים שכספי נספים, שלא אותרו, אינם מטיבים עם שרידי השואה שעדיין בחיים, ומועברים ברובם למוזיאונים.

לא בטוח שהדבר היה מצייר את מדינת ישראל באור חיובי ויכול להיות שתדמית המדינה, כמדינת רווחה מודרנית וערכית המכבדת את ישישיה ועצמה, הייתה נפגמת.

יש חשיבות רבה לתיעוד, לזיכרון ולהנצחה, אך קיימת תרומה של ממש לכבודו של האדם ולעניין זה – ניצולי השואה שעדיין חיים בתוכנו ןבקושי מתפקדים בחיי היום יום ותלויים באצבעו של המחוקק כדי לזכות במזור ומזון.

שלשום, בוועדת המשנה של וועדת החוקה, התגבש הסדר לפיו מוסדות להנצחת השואה ייכללו ברשימת מקבלי כספי נספים שלא אותרו, בנוסף לכספים שיופנו לניצולי שואה נזקקים. ההסדר המקורי קבע, כי רק ניצולי שואה נזקקים יוכלו לקבל כספי נספים שלא אותרו להם יורשיהם. לימים שונה ההסדר (ואני מקווה שלא בסיועם של לוביסטים) ונקבע, כי גם ליציקות הבטון הממסגרות את סיפורי השואה הרבים יש זכויות והן כנראה עומדות במעמד שווה למי שעדיין חי בתופת הימים ההם ונזקק לסיוע כספי ואחר.

אין ויכוח, כי לתיעוד ולהנצחה (כמו גם למורשת והערכים) יש חשיבות רבה ביותר. אך מי קבע שתיעוד מצולם ומוקלט לסיפורי שואה לא עדיף לעיתים על הקמת מוזיאונים נוספים? יש מקום, ואולי גם צורך, בתיעוד וסרטים בנושאי שואה ולהרחיב בכך את מעגל ההעברות התקציבים בעתיד וחלוקה צודקת יותר של הקופה.

למען סבר את עין הקורא יוזכר, כי כבר עתה פועלים 250 מוזיאונים ואתרי הנצחה העוסקים בשואה בישראל, ארה"ב, אירופה, אוסטרליה, ארגנטינה, דרום-אפריקה ויפן.

חברת הכנסת קולט אביטל, העומדת בראש הוועדה המכינה את החוק הנוגע בכך לקריאה שנייה ושלישית, הבינה זאת היטב ואכן, היא מבקשת להעדיף את החיים. זמן רב למחשבה בונה בנדון לא היה לה, משום שמיד התייצב בפניה העומד בראש הנהלת מוזיאון "יד ושם", אבנר שלו, וקיטר על מצבו הקשה של המוזיאון החדש המהווה מצבה חיה לנספים. הוא סיפר לה, כי הממשלה לא מילאה את התחייבויותיה למוזיאון ודווקא באמתחתה של החקיקה הקרובה מצוי פיתרון לא רע לחובות המוזיאון.

חשוב להזכיר לעומדים בראש "יד ושם" והוועדה בכנסת, שלא מכבר הזמינה ממשלת ישראל, בכבודה ובעצמה, דו"ח מצב לעניין ניצולי השואה. הנתונים הצביעו על כך ש-40% מניצולי השואה המהלכים עדיין בתוכנו, חיים מתחת או בסמוך לקו העוני.

הדו"ח חובר על ידי הד"ר ג'ני ברודסקי ממכון ברוקדייל של הג'וינט והדמוגרף, הפרופסור סרג'יו דלה פרגולה מהאוניברסיטה העברית, ונועד לספק הערכה מוסמכת לגבי מספר הניצולים ומיפוי צרכיהם הכלכליים, הבריאותיים והחברתיים. חלק מהניצולים, מידי יום, צריכים לבחור בין קניית מזון לבין תרופות ובפרוס הקור והגשם חלק מהם לא יוכלו אפילו לחמם את בתיהם.

יש גם מי שנעדר מאיסוף הנתונים הסטטיסטי, ולו רק משום שהוא מתגורר בישובים קטנים ורחוקים או חי במוסדות שהחוסים בהם לא נכללו בדו"ח זה.

זאת ועוד. למי שלא ידע, יש מספר משמעותי של נעדרים נוספים מהנתונים: החוקרים ביקשו לכלול בניצולים גם אזורים שסבלו משלטון הנאצים ובני בריתם. בין היתר מדובר בתושבי מדינות בצפון אפריקה, לבנון וסוריה. ספירה זו הייתה מעלה את הערכת שארית הפליטה החיה כיום ברחבי הארץ ליותר מ-500 אלף ניצולים.

זה לא קרה. הם לא צורפו לנתונים המבטיחים פיצוי כלשהו ואין טעם לשאול מדוע, זה הרי ברור: פחות אנשים זה פחות נזקקים ויותר כסף יוותר לחלוקה בין לוטשי העיניים לסוגיהם. יהיה גם מי שיטען לנושא העדתי. אלא שכאן העיקרון חשוב: הגדרה של מיהו "ניצול זכאי" בפרמטרים מקלים וקיומם של כספי הנעדרים והפנייתם לבני האדם – הנזקקים העכשוויים.

חשוב לציין לעניין זה, כי כספים אלו יכולים להוות גם חלופה לגופים שעסקו ברווחת הניצולים שנים רבות, כמו הקרן לרווחה לנפגעי השואה. עם השנים ירדו גופים אלו מנכסיהם וטרקו את אשנב הקבלה במשרדיהם המאולתרים. מאחור נותרו ניצולים מיותמים מסיוע. אלא שכמו תמיד, כשמתגלה מקור כספי ישר נולדים לו יורשים פוטנציאליים וניצבים בתור לחלוקת השלל.

נכון, יש חשיבות לתיעוד ושמירת הערכים, אך אל לנו לשכוח כי ניצולי השואה הינם בגילאים מתקדמים ויכול שבעוד עשור לא יזדקקו לסיוע. היום, כל עוד שיש בינהם כאלו הנזקקים לכספים - זו בעיה של החברה והיא חייבת לסייע. יש להרחיב את מעגל הזכאים ולאפשר ליורשים הטבעיים של אחיהם הנספים לחיות ולמות בכבוד.
זה רק לעשר שנים ואולי עוד קצת. סבלנות.

תנו למצבות החיות ביננו להיפרד מהעולם בכבוד וברווחה המגיעה להם ואחר כך צקו את הבטון והמשיכו להנציח בין כתליו את ההיסטוריה.