כבר כמעט האמנו שאנחנו חברתיים

לאורך שיטוטיי כל יום אתמול במרחב האינטרנטי לא באתי על סיפוקי. כנראה כך יהיה גם היום כשאעלעל במרץ בעיתונים היומיים. בוודאי שלא הייתי היחיד ששם לב להיעדרה של אושיית תרבות מרכזית מדיווחי החדשות, מהכתבות ומהידיעות החדשותיות. היכן הכוכב הדורך בשמי הפוליטיקה, האישה באדום, שחקנית הרכש הזוהרת של פרץ, שלי יחימוביץ? מה, כבר נגמר?

מסתבר שכן. חברתית כלכלית מהפכנית זה שוס, אבל כערך מוסף, מנה צדדית מלבבת ותו לא. עמישראל מחפש מישהו לסמוך עליו, לא עם חשבון הבנק שלו, למרות שגם זה יהיה נחמד (במקרה זה פרץ הוא בהחלט לא הכתובת), אלא עם משפחתו, ביטחונו, חייו. אירועי יום אתמול ממחישים זאת יותר מכל.

יותר משהמצב הכלכלי חברתי הביא לבחירתו של פרץ כמועמד העבודה לראשות הממשלה, הביא פרץ לעליית המצב הכלכלי חברתי לסדר היום הלאומי. בזו גדולתו, אך כאן גם מצוייה נקודת התורפה של פרץ והעבודה בראשותו. בפועל, עמיר פרץ נבחר על ידי פחות משליש ממתפקדי העבודה, שחלק גדול מאותו שליש אינו מצביע עבור המפלגה אך זה כלל לא הפריע לעמיר לפקוד אותם. אז חיילים במפלגה יש לו, אך כנראה שמצביעי הימין המסורתיים אינם צובעים על דלתות מפלגת העבודה.

אמנם התבשרנו על זליגת מצביעים למפלגת העבודה מקרב מצביעיי הליכוד ש"ס ומצביעי מרץ שלא אוהבים את הכיוון שביילין סחב איליו את שרידי המפלגה. אך מסתבר שלפחות בקרב שני סוגיי "הזולגים" הראשונים, קיים "באג" במערכת - הם לא סומכים על פרץ בנושאי ביטחון. למעשה, הרבה מאלו שבסופו ל דבר ישלשלו את פתק ה"עבודה" בקלפי, יעשו זאת דווקא משום שהם יודעים שפרץ לא יהיה ראש הממשלה הבא, אך הם כן מעונינים שהעבודה תהיה גורם משמעותי בקואליציה של שרון. הרי גם אם על הנייר פרץ היה התגשמות כל מאוויי הבוחר, הרי שאחרי הרפתקאות ביבי וברק, אף אחד לא רוצה מישהו חסר ניסיון בכיסא ראש הממשלה.

אבל בעצם לא רק הבוחרים, אלא גם פרץ עצמו לא ממש סומך על פרץ בנושאי ביטחון. מביך היה לראות את "הגנרל החברתי" מכנס סביבו בבהילות את כל הגנרלים האמיתיים (שהוא כל כך אוהב להכפיש) למסיבת עיתונאים הזויה במיוחד, בה הוא הצהיר שהוא מר ביטחון. הפגישה הייתה של אך ורק אנשי צבא (שלא ממש מסמפטים את היו"ר החדש) ופרץ מול כמה שיותר מצלמות. לא יודע מה אתכם, מועמד שמבחינה מדינית ממוקם אי שם ב"שלום עכשיו" לא ממש גורם לי להאמין בנוכחותו וביכולתו להשתמש בכוח כשצריך. וזה כלל לא משנה כמה גדול השפם שלו או כמה פעמים הוא ימלמל "ירושלים מאוחדת", כי היועץ אמר לו ככה.

אז מה פרץ כן תורם לנו? הוא גורם לנו להאמין שאנו קצת יותר "חברתיים" ממה שאנו באמת, ולו משום שכמעט כל מועמד לו נצביע נזכר לפתע להתקשט בנוצותיו החברתיות. יש וימשיכו להיות סיסמאות על ילדותם העשוקה של המתמודדים, ימשיכו ללהג על חיסולו של "השד העדתי", רק בכדי להזכיר לנו שהוא עוד שם, כולם ימשיכו לגלות את הפן החברתי שלהם ; יחד עם זאת כולם גם ידעו שזו עסקה חד כיוונית בסגנון "קנה ביטחון קבל 200 גרם חברתי חינם", שתקנה את לב הבוחרים ולא ההפך.

המצב הביטחוני מצטלם יותר טוב, קליט יותר ואטרקטיבי יותר מאשר העליבות בבני ברק או ריבוי הנשים והילדים והידלדלות הקצבאות של הבדואים בנגב. הפיגוע של אתמול בנתניה, סכנת הכור האיראני, התקפות מחבלים בגבול הצפון והמשך ירי הקסאמים מבהירים לנו עד כמה תשומת הלב הציבורית לנושאי כלכלה חברה היא דבר נזיל-רק הביטו בכותרות העיתונים. אם נודה באמת, קיים יסוד להעדפת הנושא הביטחוני על החברתי, כיוון שלא משנה אלו פלאים מתחוללים במשק, אם הפיגועים יחזרו, הכלכלה שוב תמצא את עצמה במסלול התרסקות. הנושא החברתי ימשיך לשחק תפקיד במערכת הבחירות הנוכחית כיוון שהמועמדים והמפלגות בכל צריכים להתכוונן בהתאם לאג'נדה החברתית של פרץ בכדי לצמצם נזקים, אך זה רק צעד משלים לאג'נדה ביטחונית כלשהי קיימת הנותנת את הטון.

רמיסת וותיקי מפלגת העבודה ודחיקת "הגנרלים" מרשימת העבודה לכנסת עלולה להתברר כחרב פיפיות. פרץ עומד לגלות שאף על פי שלי חיימוביץ היא החלום הרטוב שלו, עמישראל היה דווקא מעדיף לראות את אהוד יערי בתור מתמודד חדש לכנסת.