מצב המיצ"ב

ח. למד איתי בבית הספר העממי עוד כשהיו בו רק שמונה כיתות.

ילד שובב, לא אהב ללמוד ובין דפי המחברת טמן תשבצים ופתר אותם. בין לבין, צייר ילדות יפות עם קוקו קופצני. כשנתפס, היה מושלך מהכיתה ובחוץ, איך לא, המשיך לפתור תשבצים ולצייר.

את 'הסקר' (המיצ"ב שנות השישים) הוא לא עבר, בקושי סיים תיכון ושרת בצה"ל בתחום האלקטרוניקה. שם היה מי שקלט את כישוריו, המליץ עליו לקורס קצינים ואח"כ הפנה אותו ללימודים כ'מוח מבריק ומבטיח'.

מאותו רגע השמיים היו הגבול עבורו. כיום הוא מתהדר בתואר ד"ר לפיסיקה (בוודאי כבר פרופסור), חי וחוקר בארה"ב. היה לו מזל שחד עין גילה את כישוריו והובילו בנתיב הנכון למיצויים.

אם הייתם שואלים אותו ביום ד' השבוע, על מבחני המיצ"ב, הוא וודאי היה קובע בפסקנות שיש לקבור אותם עמוק באדמה ובמקום לביה"ס היה לוקח את ילדיו למעבדת המחקר שלו.

מבחני המיצ"ב, למי שלא שמע, הם מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית ופותחו על ידי אגף הערכה ומדידה בלשכת מנכ"לית המשרד. שם גם רואים בהם כלי עבודה מרכזי בידי מנהל בית הספר וצוותו לתכנון ולניצול יעיל של המשאבים. המטרה: שיפור עבודת ביה"ס. מבחן התוצאה והמצב כיום מעידים, כי יתכן שנצטרך לחיות עימם גם בשנים הקרובות. הם קיבלו ביטוי גם בדו"ח דברת שהמליץ על הקמת רשות ארצית למדידה והערכה אשר תתהדר בצוות מקצועי אקדמי רב משתתפים ומיומנויות.

איך זה עובד? מדובר בסט מבחנים הנערכים ביסודי ובחטיבות הביניים, כל שנתיים, בעברית, מתמטיקה, אנגלית ומדעים.

בפועל המציאות אחרת ולא אחטא אם אומר שהמיצ"ב קובע בסופו של דבר את הרייטינג של מנהל ביה"ס. מספיק לקרוא וללמוד מהתקשורת שיש תלמידים שלא נבחנים במודע וביוזמת ביה"ס. הסיבה: סיכויי המורחקים להצליח קטנים ביותר ומכאן, עדיף שישחקו בכדורגל בחצר בית הספר ורק שלא יחבלו בטבלת ההישגים הבית ספרית ומצב החינוך בארץ בכלל.

אלא שההצלחה בחינוך אינה דווקא בציונים. לא תמיד המצליחים בבחינות הם המצליחים והמוצלחים בחברה ובחיים.

תרבות הרייטינג שזלגה מעולם העסקים והתקשורת, כבשה את ביה"ס ושכחה בדרך את הילדים ליקויי הלמידה, את הפריפריה שבה לומדים כישרונות שמתקשים בגלל חסכים חברתיים, תרבותיים ובעיות של רווחה להתיישר עם הממוצע הארצי ועוד.

בחינות המצריכות שינון וחשיפה מוגברת לתחומים שלא לכולם יש אפשרות להיחשף אליהם בטווחי גיל מסוימים, גלשה והגיעה מהעולם האקדמי והמבחנים הפסיכומטריים. יוצא איפוא שבעולם האקדמי לא מובטח לאף אחד שהוא יתקבל ללימודים במקצועות מבוקשים מבלי להציג 650 נקודות ומעלה בבחינה הפסיכומטרית. צא וראה גם את השינון וההכנה הטרחנית לאימת הבחינות ללימודים אקדמיים גבוהים ה-GMAT. מה שכואב יותר הוא שהן אינן עומדות להיעלם, נהפוך הוא: הם ימשיכו ויהוו מכשול באיתור מוכשרים עם ליקויי וחסכי לימוד, בדרך לאקדמיה.

האם בין אלו שהצביעו בעד בחינות אלו היה מי שחשב על ילדי הפריפריה ועיירות הפיתוח, ילדים דיסלקטיים וליקויי למידה אחרים וגם אלו שהעדיפו בגיל ביה"ס להשקיע מזמנם בתנועת הנוער, בריקוד ונגינה.

האם חוץ מללמוד ולשנן נוסחאות, פירושי מילים חדשות ממכבש האקדמיה ללשון בעברית ובאנגלית אין מקום ללימוד ערכים, היסטוריה של עם ישראל ותרבות יהודית, מבלי להיבחן עליהם?

כולם עסוקים במרוץ לשום מקום בלי דרך אמיתית שתאתר את האדם, האנושיות שבו, מודעות עצמית, התמדה, מוטיבציה, דבקות בטרה, כשירות חברתית ועוד.

אמות המידה של החברה המודרנית צריכות להתייחס לא רק לשינון בעל פה של מושגים, פירושי מילים ונוסחאות מתמטיות. יש צורך דחוף לבטל את המבחנים המכילים שאלות הממוקדות בנזילת המים מהכביסה של השכנה מלמעלה ומהירות זרימתם לדלי בקומה שלמטה ומשך הזמן שייקח לדלי לעלות על גדותיו. יש משהו מעבר לחבל הכביסה והמשקל של התלוי עליו בכל הנוגע לאיתור בעלי יכולת לימודית ורתימתם לאקדמיה; גם במחיר של מסגרת מכינה כלשהי והתחשבות באינטליגנציה רגשית ומוטיבציה אישית.

יש מוחות מבריקים עם פוטנציאל אדיר. צריך רק לאתר אותם ולתת להם את הצ'אנס להיכנס בשערי בתי החינוך הגבוהים. את השאר יש להשאיר בידי כללי הברירה הטבעית: יוכלו - ימשיכו. כבר היום יש לנו נציגים מאותם "מתקשים" המתהדרים בתארים מתקדמים ועמדות מפתח במשק, בחברה ובכלכלה.

יש מקום לדלל את השיטה ובנקודות זמן מסוימות אף לשים לה קץ. הזכות ללמוד צריכה להיות זכות חוקית ובלתי מוגבלת במדדים מעולמות שאינם תמיד סבירים.