צ'רלי בממלכת השוקולד

נתחיל בגילוי נאות: היה לי קשה מאוד לכתוב את הביקורת הזאת. הסיבה לכך נתונה בעובדה שדעתי על הסרט אינה מגובשת כלל וכלל. ראיתי את הסרט פעמיים, אחת מקוטעת ואחת רצופה. במקוטעת נשברתי באמצע ולקח לי זמן להושיב את עצמי שוב ולסיים אותו. בצפייה השנייה ראיתי את הסרט במכה אחת ואפילו נהניתי, אבל לא הגעתי לרמת ההנאה לה ציפיתי. למה ? קשה לי לומר.

יצא לי לדבר עם חבר ששאל אותי על הסרט. מהבטן עניתי שהסרט נע על ציר שבין תיאטרון בובות מופלא ומרשים לבין הכלאה, בגרסת ילדים, של "עשרה כושים קטנים" הקלאסי של כריסטי לבין "שבעה חטאים" (המצויין אך קשה לעיכול של פינצ'ר). במה זה דומה? בשני הסרטים הקאסט מידלדל בדמות אחת בכל פעם, ולרוב כל דמות מקבלת את מה שמגיע לה. בסרט הזה הכל קורה על רקע תפאורה מרהיבה וילדותית, שהופכת את כל העניין למוקצן עוד יותר. אמנם הילדים המבקרים במפעל אכן מרגיזים מאוד (ואפילו יותר בספר), אבל לראות את ויולט כנערת גומי ואת מייק בגרסת הנאנו-אייפוד הוא לא בהכרח דבר שכל הילדים ישמחו להיזכר בו בשעת לילה מאוחרת.

בכלל, בתור סרט שאמור להתאים גם לילדים (ב-DVD יש טרק של דיבוב עברי מלא), הסרט הזה די מפחיד ומורבידי. ג'וני דפ בתפקיד ווילי "ג'קסון" וונקה, עם עור לבן בהיר וחזות פלסטיקית יותר מכרטיס אשראי, מגלם דמות מאנית-דפרסיבית שנעה בין קיצוניות פולנית חביבה מחד ויכנאות ייקית מאידך. הוא נראה בדיוק כמו מישהו שאומר לבתי שאם אפילו רק יסתכל עליה ברחוב - שתברח ותקרא למשטרה.

המשחק של דפ מרשים, כנראה גם בגלל ההכרות העמודה שלו עם טים ברטון הבמאי (שיחק ב-4 מסרטיו). כל דמויות הילדים והוריהם מוקצנות בכדי להבליט את הרע שבכל אחד מהם: שיער מקליש, לסת בולטת, טיקים עצבניים, פינוק יתר, אגרסיות, גרגרנות וחמדנות – כולם שם בכדי להדגיש עד כמה צ'רלי החביב והצנוע הוא זה שמגיע לו לזכות בכל הקופה. גם סיפור הרקע שנוסף לסרט (ולא נכלל בספר) לגבי ילדותו הקשה של וונקה אצל אביו, רופא השיניים קשה העורף, לא תורם לעלילה מעבר לאפשרות לראות את דמותו כילד עם גשר עם השיניים ומזכיר את חניבעל לקטר בימיו הטובים.

לאור כל אלה ובצירוף לסוף המתחסד, קשה לי לומר שאני מרגיש שהסרט עושה עם הספר חסד.
הספר של רואלד דאל ("צ'רלי והשוקולדה" בהוצאת "מרגנית") הוא אחד מעמודי התווך של ילדותי. קראתיו לא מעט פעמים והתרגשתי בכל פעם שצ'רלי מצא את כרטיס הזהב בשוקולד, מהתיאורים המופלאים על הטעמים והמראות, מהחן שהורגש בכל עמוד. משהו בסרט לטעמי לא משדר את אותו רגש.
אולי חלק מהאשמה היא בבימוי של טים ברטון. ברטון אוהב אגדות אורבניות מורבידיות, ויעידו על כך שני סרטי באטמן (שני הראשונים), סליפי הולו, המספריים של אדוארד, הסיוט של חג המולד וגם ביטלג'וס (שהוא סרטו המועדף עליי). ברטון לא נמנע מתמונות קשות בסרטיו (סליפי הולו משופע בהם), ולתחושתי היה לו קשה למתן את עצמו בכדי לא לכלול בסרט סצינות שאינן ראויות לקהל הצעיר.

גרסת ה-DVD של הסרט מוצלחת למדי. היא כוללת שני דיסקים, כאשר דיסק התוספות עמוס במטעמים שונים ומשונים (כולל קישור לתוכן אינטרנטי במחשב). סרטון ה-"איך עשו את אומפה לומפה" מעניין למדי (אגב, דיפ רוי, שמגלם את אומפה לומפה זכה לעלייה נדיבה בשכרו וקיבל עבור הסרט מיליון דולר. הסכום גבוה בהרבה מהחוזה המקורי שלו. ברטון החליט להכפיל את שכרו פי כמה עקב שכפול דמותו בסרט מספר רב של פעמים). ואם באומפה-לומפה עסקינן - חובה לציין את פס הקול המוצלח של דני אלפמן שעוזר להרים את הסרט יחד עם התפאורה המרהיבה, שנעשתה ברובה לא באמצעות מחשב.

הסרט בסה"כ מוצלח, למרות היותו שונה מהגרסה הקודמת (1971). לטעמי קשה להשוות בין שתי הגרסאות, כאשר לכל אחת מהן יש מצדדים בעליונותה. מה שכן – שתיהן הזכירו לי ספר ילדות מופלא שהיה לי כיף לחזור אליו שוב. אני ממליץ לצפות בסרט, אך לא עם ילדים רכים בשנים. ואם אתם רוצים לעשות לעצמכם טוב על הלב – תקראו את הספר (או תקריאו אותו לילדיכם). ההנאה מובטחת.