שלום, נעים מאוד, יש לי איידס

נכנסתי לספרית האוניברסיטה. מהר! אני צריכה להספיק לצלם את החומר לקראת השיעור הבא. אוף! למה אני אף פעם לא עושה דברים בזמן? חיי הסטודנטים זה כל כך כיף, אבל כשאת גם עובדת וגם לומדת, את תוהה למה יש רק 24 שעות ביממה. לא יכלו להוסיף ככה איזה שעתיים אקסטרה שנספיק הכל?

אני מתיישבת ליד המחשב. מי שישב פה קודם השאיר את דף החדשות באינטרנט פתוח. מבטי נופל על הכותרת הגדולה שמדברת על הבחור שהדביק ארבע נשים באיידס. לרגע אוחז בי פחד. מה אם מישהו מהחברים שלי ייכנס עכשיו לספריה ויתהה למה אני קוראת כתבות כאלה? הקול השני שבתוכי מיד משקיט. "תירגעי, זה בסך הכל חדשות. מי שישב פה קודם גם קרא את זה. זה לא אומר שיש לו איידס..." ובכל זאת אני קוראת את הכתבה מהר, ויורדת לתחתית העמוד, לקרוא את התגובות. אני ממשיכה וקוראת, ושוקעת לי לאט בכסא... "נכון שהוא אשם, אבל מי אמר להן לפתוח את הרגליים?", "זה העונש שמקבלים אם שוכבים עם גויים...", "זה העונש שמקבלים אם שוכבים עם כושים...", "בחורות טיפשות, קיבלו את המגיע להן...", "מי הסתומה שמשתרללת בלי קונדום?"

אני סוגרת את האתר. המחשבות רצות לי בראש. חוזרת לאותו ערב לפני ארבע שנים בדירה של זיו. הכרנו בפאב בתל אביב. הייתי אז בת 19. הוא היה בן 25. גדול ממני ומרשים כזה. אחד שנראה שהוא מבין מהחיים. עבר הרבה, עשה הרבה, טייל, מסודר. הוא ידע איך להגיע אליי כפי שאף אחד לפניו לא הצליח. אולי זו היתה הבגרות שלו ואולי תשומת הלב שהעניק לי שגרמה לי להרגיש שאני האדם הכי מיוחד בעולם. יצאנו כבר חודשיים, והרגשתי מאוד נוח בחברתו. ביקשת ממנו לשים קונדום והוא אמר שזה מאוד מפריע לו. שפשוט "לא עומד לו". ישבנו ערומים במיטה. אני הייתי בת 19 והוא היה בן 25. היה לו הרבה ניסיון, ולי לא. הוא ידע מה אומרים במצבים כאלה ומה עושים, ואני לא. הוא שכנע שיהיה הרבה יותר טוב בלי קונדום ואני התנגדתי. הוא אמר שאנחנו כבר מכירים הרבה זמן והוא בטוח שאין לי מחלות ואפילו קם להראות לי בדיקת איידס שהוא עשה,שהיתה שלילית... הוא אמר שהוא רוצה שאני איהנה ויהיה לי יותר כיף בלי... הוא אמר שאין לו קונדומים ושאנחנו נצטרך להתלבש וללכת לקנות. ביקשתי ממנו שנלך. התלבשנו ויצאנו אל תוך הלילה הסתווי של ת"א. מזל שמוכרים קונדומים בכל קיוסק. עלינו חזרה לדירה. הוא שם אותו וחדר לתוכי. כאב לי. לא היה לי הרבה ניסיון בסקס לפני כן. הראש שלי הסתחרר. יכולתי רק לשמוע את הנשימות שלו מעליי. לא נהניתי, אבל הנחתי שככה זה צריך להיות. כולם אומרים שבפעמים הראשונות את לא כל כך נהנית, ולי לא היה הרבה ניסיון... כשהוא גמר בחוץ, שאלתי אותו למה הקונדום לא עליו. הוא היסס לרגע ואז אמר שהוא החליק לו באמצע, אז הוא פשוט הוריד אותו... פחדתי לכעוס עליו, כי חששתי שזה יהרוס את אותו הרגע האינטימי שאחרי, כי לא היו לי עוד כאלה.

וככה המשכנו. עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה. הוא תמיד שכח לקנות קונדומים ובשלב מסוים אני כבר הפסקתי להתעקש. הרי כבר שכבנו בלי, וכלום לא קרה. ואז הגיע חורף. והייתי חולה. אני תמיד חולה בחורף, אבל הפעם היה לי חום של 39.9 שלא ירד במשך ימים. כשהגעתי בפעם השלישית לרופאת המשפחה שלי היא נתנה לי סדרת בדיקות נוספת. ואז הגיע טלפון מהמחלקה לאימונולוגיה קלינית באיכילוב, והם דרשו ממני לבוא מיד. ישבתי בחדר האחיות לבנה כסיד, כשלקחו ממני דם פעם נוספת. תהיתי למה קוראים לי לחדר רופא לקבל את הבדיקה, הרי ברור שהתשובה שלילית, אז הם פשוט יכולים להגיד לי את זה במסדרון... ואז כשנכנסתי הרופא אמר לי "לצערנו, הבדיקה שלך יצאה חיובית", וכל עולמי חרב עלי.

וכשישבתי, כעבור ארבע שנים, מול דף החדשות שעל מסך המחשב וקראתי את התגובות שמתפרסמות בעקבות הפרשה על איידס, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה הייתי רוצה להתייצב מול כל אותם האנשים פנים מול פנים. כל אותם האנשים שמתריסים, מוכיחים ומעליבים. כל אותם האנשים שטוענים שאין לי זכות להביא ילדים לעולם. הייתי שואלת את אותה האמא שכתבה את זה באינטרנט האם היית מחליטה לוותר על החוויה של לתת חיים בגלל שאמך, חס וחלילה, נפטרה מסרטן, ואת, עצמך, נמצאת במעקב כיוון שיש לך נטייה גנטית לסרטן? האם היית מחליטה להפיל את הילד, אם הרופאים היו אומרים שישנו סיכוי לאיזשהו פגם מולד? והרי עם ההתקדמות ברפואה ניתן להוריד את הסיכוי שהילד יהיה נשא איידס לחצי אחוז בסך הכל, לעומת 99 וחצי אחוזים שהוא יהיה בריא! ועוד הייתי שואלת האם זו גאווה כל כך גדולה להיות חולה סרטן, או לקבל התקף לב, לעומת בושה כל כך גדולה להיות חולה איידס? ומדוע? רק בגלל שהמחלה עוברת, בין היתר, באמצעות יחסי מין?

וכל אותם האנשים שלא התריסו, לא פגעו ולא העליבו, אלא פשוט עמדו מהצד וריחמו, ואמרו "היית צריכה לדעת, היית צריכה להשתמש בקונדום." ולאחר מכן הלכו הביתה, התרווחו בכסא, וטפחו לעצמם על השכם, על כמה שהם נבונים וחכמים, שהרי הם יודעים לברור את בני הזוג שלהם היטב ולהם זה לא יקרה. והמבוגרים מעט יותר, שחשבו על כך שמזל שהם מגדלים את הבנות שלהם על ערכים נכונים ולכן זה בטוח לא יקרה להן. לכל אלה הייתי מספרת שבעצם הגעתי מבית מסורתי, ושהלכתי לבית כנסת כל יום שישי מגיל 15. ושכל מה שרציתי היה אהבה, ולהיות מאושרת. והייתי מספרת שהייתי צעירה וחסרת ניסיון ולא ידעתי לעמוד על שלי.

אבל, לצערי, לא אוכל לעשות זאת, כיוון שעליי להתחבא. ולכן אני מופיעה כאן בשם בדוי ובלי תמונה. אני צריכה להתחבא מפני חברה שעדיין לא מוכנה להבין, לקבל, לפרגן ולהשתחרר מהדעות הקדומות. חברה שטרם השכילה להבין שהסטיגמה חוזרת אליה כמו בומרנג ופוגעת בה. שבגלל חוסר מודעות ותיוג אנשים פוחדים להיבדק. חברה שטרם הבינה שהאיידס נמצא ממש כאן, ממש בתוכה ולא מעבר ליערות החושך. ואני בוחרת לחיות את החיים שלי בשקט עד 120 (כן, כן, עד 120), להתפתח מבחינה אישית, לגדול, להתחתן ולהביא ילדים לעולם. וכל זה בצל של מה שקרה לי בגיל 19. אז אני מאוד מקווה שהפעם התגובות יהיו קצת שונות, ועכשיו תסלחו לי, שכחתי לקחת כדור...

כן, אני צריכה לקחת כדורים. 5 בבוקר ו-4 בערב. כדורים שלא כדאי לשכוח לקחת, כי בהם תלויים החיים שלי. אז למדתי לקבל אותם כחלק בלתי נפרד מיישותי, יחד עם כל תופעות הלוואי שלהם. עם העייפות והטשטוש, השלשולים והבחילות, עם כאבי הבטן וההקאות, עם הסחרחורות והחלומות הרעים. למדתי לקבל אותם גם בזכות האנשים הטובים בוועד למלחמה באיידס, שהתייצבו לצידי ברגעים הקשים ואמרו "עוד טיפה, התופעות לוואי לטווח הקצר חולפות בדרך כלל לאחר כחודש של הסתגלות..." ואז שאלתי אותם, "אם דיברתם על תופעות לוואי לטווח קצר, אז מה, יש גם לטווח ארוך?" וגיליתי שלטווח ארוך התרופות פוגעות בתפקודי כבד, מעלות את ריכוז השומנים בדם ועלולות לגרום לסוכרת, הפרעות תחושה ועוד הרבה דברים אחרים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם כרגע, כיוון שאני מתרכזת בניהול אורח חיים בריא כדי שלא אצטרך להתמודד עם אף אחת מבעיות אלו. בינתיים אני מגיעה כל שלושה חודשים למרפאה ונותנת דם, כשהאחות הנחמדה שמה אותו במבחנה שמתנוסס עליה סכנה ביולוגית. וכל חודש אני מגיעה לבית מרקחת. ולמרות שאינני נוהגת להתלבש בסגנון צעקני, הרוקחות באופן מפליא מזהות אותי עוד בטרם הספקתי לגשת לדוכן, והולכות להביא לי את התרופות.

בעבר יצאתי עם מישהו לתקופה די ארוכה. נכון להיום אני לא יוצאת עם אף אחד, וכל מי שאני נכנסת איתו לסוג של קשר אני צריכה בכלל לחשוב האם הוא יהיה בכלל מסוגל להתמודד עם זה. אבל יש לי את החברים שלי, שחלקם יודעים, ולא חוששים לשתות עמי מאותה הכוס, ויש חברים שלא יודעים, שתוהים לגבי שיחות הטלפון הפרטיות שאני מנהלת בצד. לעתים זה כתב עיתון שמתקשר כיוון שהוא מעוניין בכתבה בנושא איידס, לעתים זו נשאית שזקוקה לעזרה, ולעתים צוות הוועד למלחמה באיידס לפני פרויקט חשוב. חברים שלי תוהים מי מתקשר ואני מצחקקת לעצמי ומרגישה כמו סוכן שב"כ שמנהל חיים כפולים. ויש לי את המשפחה שלי, שבסופו של דבר, אחרי שעברו ההלם הראשוני, הם מאוד תומכים, מבינים ועוזרים. תמיד כשמספרים, במיוחד לאנשים הכי קרובים הם נורא דואגים. ואז הם מתאוששים, ומבינים שאתה עדיין חי ועדיין נושם ומנהל אורח חיים רגיל. האמת היא שביחסים שלי איתם היום האיידס עולה בעיקר בהקשרים מנהליים, אם מישהו מזכיר לי שעוד מעט צריך לחדש את מלאי הכדורים.. דברים כאלה.

ובהזדמנות זו אני רוצה להודות שוב לכל הצוות הנפלא של הועד למלחמה באיידס על עבודת הקודש שעשו, עושים וימשיכו לעשות למעני ולמען רבים אחרים. נתתם לי את כל האהבה והתמיכה מתי שנזקקתי לה הכי הרבה בעולם, והראיתם לי שיש חיים גם ביום שאחרי... יום אחרי שאת מגלה שיש לך איידס. אני שמחה שיש לי את הזכות לקחת חלק בפעילות שלכם. ותמשיכו בעבודתכם הנפלאה.