שתי קבוצות שלא בחרו שחקנים בדראפט ועוד קבוצה אחת שבחרה בשלבים המאוחרים של הדראפט, הן המנצחות האמיתיות של האירוע. אבל עוד לפני כן: הכדורסל, למרבה הצער (ובעזרתם האדיבה של הגנרלים המושחתים של ספורט המכללות), עוקב היטב היטב אחר פסיעותיו של הטניס המקצועני. שחקנים צעירים ייכנסו מוקדם מדי לליגה תחרותית, ללא האווירה המשפחתית שקולג' אמור לתת להם (ובשביל רבים מהשחקנים גם כדי לחפות על המחסור של משפחה חמה מהילדות). חלקם יישרפו מהר (כמו קפריאטי), הרוב ייפרשו בסביבות גיל 30. עכשיו לנפלאות השבוע האחרון (החוף המערבי ינותח בטור הבא):
בוסטון סלטיקס. שני השחקנים המובילים של בוסטון הם פול פירס ואנטואן ווקר, שני גארדים-פורוורדים . לבוסטון היו שלוש בחירות בין המקומות 10 ל- 21. אז היא בחרה בשלושה גארדים-פורוורדים. לא מובן, אלא אם כן אנטואן ווקר הולך, סוף סוף, בטרייד עבור שחקן פנים או רכז.
מיאמי. בחרה את קן ג'ונסון, אבל זהו פרט שולי, מיאמי צריכה לעבור צ'רנוביל ולהיבנות מחדש.
ניו ג'רזי נטס. חבל לכם על הזמן, מדובר במוצר המעניין ביותר של הקיץ. ביירון סקוט אמנם נולד ביוטה אבל הוא גדל בשכונת אינגלווד ליד הפורום, שיחק באריזונה סטייט ובילה את מירב שנותיו עם הלייקרס. סקוט החליט לעשות מניו ג'רזי קבוצת חוף מערבי: הוא הביא את ג'ייסון קיד (ממגרשי המשחקים של קליפורניה) וזרק את מרברי (מניו יורק), הוא מדבר על לזרוק את ון הורן ליוטה (אולי עבור דוניאל מרשל) והוא הביא שלושה שחקנים מהמערב: ריצ'רד ג'פרסון (אחת הגניבות של הדראפט), ג'ייסון קולינס וברנדון ארמסטרונג. אדי גריפית שהלך בתמורה ליוסטון, הוא כשרון גדול שצריך להוכיח את עצמו ועם שק בעיות שכבר הוכיח את עצמו בעבר.
ניו-יורק ניקס. אויש.
אורלנדו. נתנו שיעור לבוסטון ב"מה עושים" עם שתי בחירות בסיבוב הראשון: סטיבן הנטר, שהרשים את כל הקבוצות במחנות קדם-דראפט, וברנדן היווד, שהגיע מקליבלנד, נותנים לאורלנדו גובה וגושי בשר מתחת לסל, ועוד עם אפס אגו. ג'ריל ססר הור גארד גבוה שיכול להיות קלע או לשחק כרכז (עוד אחת מהחולשות של אורלנדו) אם גרנט היל חוזר ועם הבגרות שנרכשת בשנה השלישית למלוכתו של דוק ריברס בקבוצה - תרשמו את אורלנדו כמועמדת הבכירה מהמזרח.
פילדלפיה. עוד קבוצה שהצליחה להתחזק למרות הבחירות המאוחרות. סמואל דלמברט דומה בצורה מדהימה לתיאו רטליף. דלמברט, בנוסף לשני השחקנים האחרים שנבחרו, זקוק לליטוש נוסף ואין כמו לארי בראון, שהוא מחנך הרבה לפני שהוא מאמן, כדי לעשות זאת.
וושינגטון. ג'ורדן ביקש שקולינס יבחר שחקן ללא התחשבות באם ג'ורדן חוזר למגרש. קולינס בחר בקוואמי בראון, סנטר, ויומיים לאחר מכן וושינגטון גם משתחררת מעולו של מיטש ריצ'מונד, אחד שמשחק בתפקיד של ג'ורדן.
אטלנטה. אחת המנצחות, למרות שלא בחרה בסיבוב הראשון. שאריף עבדול רחים הוא מניה בטוחה של יציבות (שגם חוזר למחוזות ילדותו) ועם טוני קוקוץ' ותיאו רטליף הוא מרכיב קו קדמי מעניין. ג'ייסון טרי הוא כוכב בעלייה, דמאר ג'ונסון הוא פרוייקט, אבל אין עדיין רכז שיסדר את העניינים (ואטלנטה עוד יכולה למצוא את עצמה מצטערת על הויתור המהיר על ג'אמל טינסלי, אולי הרכז הטוב בדראפט, וגם על הויתור על טרנס מוריס).
שרלוט. בחרה את קירק הסטון. אז מה?
שיקגו. לקראת סוף העונה החולפת יצא מכתב רשמי ממשרדו של ג'רי ריינסדורף, הבעלים של הבולס, ובו הוא הודיע לאוהדים הקבועים שבהוקרה לנאמנותם הוא לא מעלה את מחירי הכרטיסים בשנתיים הקרובות. נאצל, מה? ריינסדורף שפך בושם על החרא שהוא שפך על אוהדיו לפני שלוש שנים, ומיד לאחר מכן הוא חרבן על ראשם שוב כשהעביר את אלטון ברנד, הדבר הכי טוב שקרה לשיקגו מאז האליפות האחרונה, לקליפרס עבור ילד בן 18 שיתחיל, אולי, לתת את אותותיו, רק בעוד שלוש שנים. ואז איש לא יודע אם הוא יחליט להישאר עם ג'רי קראוס. אותם דברים אמורים לגבי אדי קארי, שכולם אומרים עליו שהוא יכול להיות שאקיל.
קליבלנד. ג'ון לוקאס, רנדי וויטמן או מייק פרטלו - לא חשוב מי מאמן, קליבלנד ממשיכה לעשות החלטות מקצועיות מוזרות. היא בחרה ילד לא מוכן מהתיכונים שכולם ריכלו על מוסר העבודה הגרוע שלו (ושסובל מבעיה בברכו, אם לא הספיק לקליבלנד הנסיון עם איגלאוסקאס) ושיחררו את ברנדן היווד, סנטר ששיחק ארבע שנים במכללות. גם הבחירה בסיבוב השני נראית טפשית: בשנה הבאה, עם האיזורית המותרת, קבוצות יצטרכו קלעים, לא שחקני הגנה שמתמחים באחד על אחד.
דטרויט. רנדי וויט הוא קלף בטוח, את מאמט קור אני לא מכיר, אבל דטרויט עשתה את הצעד הגדול ביותר בסופ השבוע כשהביאה את קליף רובינסון (עשרים נקודות בערב ושכטה אחת לשבוע) במקום צ'ד בושלר וג'ון וואלאס.
אינדיאנה. הדבר שרכז הכי צריך בעולם, מעבר לכדרור, ראיית משחק, קריאטיביות ומנהיגות, הוא בטחון. איזייה תומאס, מאמן אינדיאנה יודע את זה, מה שלא מנע מתומאס לבחור שני רכזים קטנים ומהירים שישברו לחתיכות את הבטחון העצמי של טרוויס בסט. בסט נתן סדרת פלייאוף נפלאה נגד פילדלפיה למרות שדידה על רגלו, ואינדיאנה נכשלה בסדרה בעיקר בגלל מחסור בגבוהים. אבל נדמה שתומאס רק ממשיך את מה שהוא כבר התחיל בליגת ה-CBA - תומאס מגיע למקום החדש כמו הוריקן ומשאיר אחריו חורבות.
מילווקי. יכול להיות שאנדרה הטסון נמוך מדי מכדי להיות פאואר פורוורד, אבל הוא לוחם, הוא הגיע לשלושה מעמדי פיינל פור בארבע שנים במישיגן סטייט, וביחד עם ההחתמות של גרג פוסטר וסקוט וויליאמס הוא נותן למילווקי כוח שהיה חסר לה נגד ריבאונד ההתקפה של פילדלפיה.
טורונטו. מייקל ברדלי מוילאנובה הוא אולי המרפא הראשון על הליכתו הצפויה של אנטוניו דייוויס.
ובאופן חד פעמי: לכל מי ששואל על הספר לשנת 2001 על ה-NBA, אנא הפנו את בקשתכם להוצאת כנרת, שטענה שאין לספר ביקוש.
נוער, נוער , נוער (חלק ראשון)
1.7.2001 / 11:54