נו באמת, עכשיו יורים?!

האורות כבו אתמול מוקדם באצבע הגליל וכמו בסוף האלף הקודם, ההורים אספו מכל הבא ליד: שמיכות, טרנינגים חמים, חיתולים, ממתקים, מנורת חרום, שתייה וכמובן את המשפחה והכלב ורצו לחדרי הביטחון.

היה קר שם כי ההסקה לא תמיד מגיעה למקום שמבודד בחצי מטר של בטון. כבר שנים שהחדרים הללו ברבים מהבתים הפכו לחדר צפייה בטלוויזיה ומערכת קולנוע ביתית, או מתחם חיים מבודד לילד מתבגר.
בחוץ, בחדרי המצב בישובי קו העימות פיצחו את המנעולים, ניקו את האבק משולחן הפיקוד וחיפשו את השאלטר שלא הרימו שנים. בבתי החולים הוכרז על היערכות חרום, כיתות הכוננות חבשו קסדות והצטיידו בנשק ויצאו לשטח להודיע בכריזה לחזור למקלטים כמו בימים ההם. אחרי כמה שעות כבר איתרו נפילה ישירה לבית בו מתגוררים אנשי חינוך יוצאי קיבוץ.

יוצא איפוא, שתוך זמן קצר, לאחר כוננות של כחודש ימים שבו אתמול למתכונת חיים של קו עימות כשהשידור בטלוויזיה מכוון לערוץ הקהילתי, המעדכן בנעשה מחוץ לחדרים האטומים. "מדורת השבט" בצפון התכנסה אתמול סביב המלחמה האמיתית מבית.

ובירושלים, באותן השעות, התרוצצו נבחרי האומה בין מסדרונות בית הנבחרים ללא שכפ''ץ וקסדה והשיבו לכל מי שעמד מאחורי מיקרופון מזדמן ומצלמה מה דעתם הפוליטית, תכניותיהם לטווח ארוך וקצר, סיפרו על מצעם ועל איך תראה המפה אחרי הממשלה הזו. לבושים בחליפות, אפילו לא מזיעים אך מוטרדים – אל תדאגו, לא מהקורה בצפון אלא מעתידם המעונן משהו בכל הנוגע למקומם ומיקומם בכנסת הבאה, לכשתוקם.

נכון, יום משמעותי מבחינה פוליטית, הכרעות גורליות לעם בציון לימין, למרכז ולשמאל כאחד, אבל רגע.... יש מלחמה בצפון – ואת זה שכחתם ועל זה דילגתם בשם הכסא בפרלמנט והמצלמה במסדרון.
לאורך כל אחר הצהריים, כשבצפון נפצעו חיילים ותושבים המומים חזרו לימים הקשים ההם לא שמענו מאף אחד (כמובן ברשתות השידור להם האזנתי עד למועד כתיבת מאמר זה) מילה לחיזוק התושבים שירדו במהירות למקלטים חשוכים והאפלה הוכרזה באזור.

רק בשעות הערב עת הופיע שר הביטחון, שאול מופז – שמענו מילות הזדהות והרגעה ליושבי חדרי הביטחון והמקלטים ומילים חמות לחיילים שהתרוצצו בבוץ בגשם ובקור, לפני ההכרזות הפוליטיות. מופז שאולי מחר יהיה השר לשעבר, היה הראשון שדאג לומר את דבריו בנדון. אחריו, הודיע את שהודיע לעניין המתרחש בגבול, גם ראש הממשלה אך התמקד יותר במהפך המפלגתי שיזם.

גם שידורי החדשות בטלוויזיה לא הקצו יותר מדי מצלמות וזמן מסך לתעד ולהביא לכל בית בישראל את ההתרחשויות שם; ולא קרה בגלל מגבלות צנזורה. המצלמות והצלמים נהרו לבית הנבחרים המחומם והמכובד ונצמדו לכל דבר שזז ודיבר. בעבר, בימי מלחמת לבנון ואחריה ליוו המצלמות את היורדים למקלטים, עשו איתם שעות תיעדו ושידרו את הילדים שדיברו חופשי למיקרופון על חלומות, תחושות ומה הם חושבים על החיי בצל האימה. הייתי מצפה שלמרות המהומה השלטונית פוליטית וההצבעות הקריטיות בכנסת, יקום נבחר ציבור ויאמר לעוזרו הפרלמנטרי שמי שרוצה לראיין אותו ימצא אותו בחדר המצב במטולה או בקריית שמונה. אחר כך ייקח את הנהג ויסע לשם. אלא שתושבי הצפון נותרו יתומים ממנהיגים וסמכו על צהל וכוחות הביטחון.

אתמול זה לא קרה. נבחרי העם התנתקו מאירועי הצפון והתעסקו בשמירה על כיסאותיהם המרופדים והצהרות תקשורתיות עם אופק מדיני, פוליטי, ולמרות הכל – מעט מאד סוגיות חברתיות. אבל רגע אחרי שירו את יריית הפתיחה לבחירות, הם יגיעו לקו העימות שם בצפון על עוזריהם ותומכיהם כדי לבקש את קול העם הצפוני. שכני, חבר כיתת הכוננות בישוב מטולה ודור שני למייסדיו אמר אמש: התרגלנו לפוליטיקאים שנזכרים בנו כשצריך ... למרות זאת, רבים מתושבי הצפון לא ישכחו את הלילה הזה ביום הבוחר, כשהם שמרו על הגבול ונבחרי העם שמרו על כיסאותיהם המרופדים. במלחמה.... כמו במלחמה.

* הכותבת מתגוררת במרכז ובסופי שבוע במטולה.