לפני שנתחיל השבוע, יש לי תהייה קטנה באיזה נושא שאני לא מבין: למה כל כך הרבה אנשים גרים בגוש דן? אחרי שנאלצתי לבקר שם, אני נשבע לכם שכשהמטוס נחת בחזרה במחניים נישקתי את הקרקע באושר, הרחתי קצת את האוויר הצלול, ובפעם האלף שאלתי את עצמי - למה? הדברים מכוונים בעיקר לתושבים המסכנים של פתח תקווה. ליבי איתכם חברים יקרים (הערת עורך: צודק. פתח תקווה היא המקום הכי רחוק מכל מקום ולכל מקום על הפלנטה, יותר רחוק מכל מקום אחר).
לענייננו, והשבוע היה הרבה עניין. ברשותכם, הנה עוד שאלה: אם אלוהים הוא לא אוהד של הדנבר ברונקוס אז למה הוא צבע את השקיעה בכחול וכתום? אין ספק, שהחיים יפים לתושבי המייל היי סיטי.
הרבה עיניים היו מופנות לבית ה-AFC מערב במהלך הפגרה הארוכה. הרבה תשבוחות הגיעו לכיוון הריידרס, שהצליחו לאסוף גם את רנדי מוס וגם את למונט ג'ורדן, במחיר שנראה זול למדי. הרבה גבות הורמו למראה קו ההגנה שכונה הקליבלנד ברונקוס, והרבה שאלות נשאלו בקשר לדראפט של דנבר בכלל, ובקשר למוריס קלארט בפרט.
מאז, הרבה מים זרמו בנהר הקולורדו, העונה התחילה והשבוע בחור השחור ההתקפה המהוללת לא הצליחה להתרומם, קו ההגנה של דנבר אימלל את קולינס, ובאופן מעשי הברונקוס העיפו את אוקלנד מחלומות על פלייאוף כבר במחזור ה-10. יכול להיות יותר מתוק מזה? כן, אבל על כך בהמשך.
יותר שכל ממזל
קודם כל, אני רוצה להתייחס לעובדה ששבוע שני רצוף, מאמן מהמר בשניות הסיום על ניצחון במקום ללכת על הארכה, וזוכה בכל הקופה.
עכשיו, בוושינגטון יכולים להתלונן על השיפוט, וכנראה שבצדק. אבל המזל הולך עם הטובים, וצ'אקי וחבורתו זכו בניצחון החשוב. זאת, כמובן, היתה ההחלטה הנכונה, כי בהארכה קודם כל יש 50%סיכוי שמי שתתחיל את הדרייב תהיה דווקא היריבה, עם ברונל המתקמבק ופורטיס. וגם אם הכדור יגיע לטמפה, כריס סימס חסר הניסיון יצטרף להוביל את ההתקפה. הוא נראה טוב במשחק הזה, אבל בהארכה הלחץ משתנה. איך שלא מסתכלים על זה, הסיכויים של אולסטט להיכנס לאנדזון מיארד אחד (דבר שהוא כבר עשה פעמיים במשחק הזה) היו הרבה יותר גבוהים.
שבוע לפני כן, לדיק ורמיל היתה החלטה עוד יותר קלה. לתת ללארי ג'ונסון לרוץ על האמצע הפרוץ של אוקלנד, או לתת לטרנט גרין למסור מהר ללארי ג'ונסון, או לבעוט FG וללכת להארכה. פלא שהוא בחר לתת ללארי לרוץ ושזה הצליח?
במקביל, מאמן אחר, שמצליח השנה להיכשל בכל מה שהוא עושה, כאילו היה, נגיד, פוליטיקאי ישראלי מהליכוד שלא מזמן היה שר אוצר או פוליטיקאי ישראלי מהעבודה שלא מנצח 900 שנה, הצליח שוב לבעוט בדלי רגע לפני.
מר אנדי ריד היקר. מה בדיוק עובר לך בראש? מילא זה שעד עכשיו נתת למקנאב למסור הרבה יותר מדי. מול דאלאס סוף סוף הקבוצה שלך רצה, וזה אפילו עבד. אז למה, כשצריך לשרוף את הזמן, מקנאב שוב מוסר? למה לא לרוץ? ולמה, כשברור שהוא סופית לא מסוגל לזוז, הוא עולה לדרייב הבא?
ואולי בכלל, אם היה לפילי משחק ריצה אמיתי, כשהם הגיעו למרחק שני יארד מהאנדזון בתחילת הרבע הרביעי, הם היו יכולים ללכת על ניסיון לטצ'דאון?
התוצאה היתה אז 7:17, ודאלאס לא הצליחה בכלל לייצר התקפה. חוץ מהדרייב של הטאצ'דאון, שגם הוא היה בזכות מסירה מזליקית ל-58 יארד, הם לא הצליחו לעבור יותר מ-30 יארד באף דרייב. פילי הצליחה יותר, ואז הגיע הניסיון הרביעי מקו השני יארדים. אם הם היו משיגים טצ'דאון התוצאה היתה 7:24, ודאלאס היתה צריכה שלושה מהלכי הבקעה מוצלחים. אם הם נכשלים, דאלאס היתה מקבלת את הכדור על קו האנדזון שלה, בפיגור 10, כשכל זה דורש שני מהלכי הבקעה מוצלחים. וכאמור, בשלב הזה היא לא הצליחה לרוץ או למסור.
במקום זה האיגלס הלכו על שער שדה, שכמובן היה מוצלח, אבל עדיין דאלאס היתה רק בפיגור 13. פחות משני טאצ'דאונים. דרייב מוצלח אחד של דאלאס והפער יורד ל-6. עוד מסירה מטופשת של מקנאב, ודאלאס כבר מובילה ומנצחת. כמו שאמרנו, מי שהולך על ניצחון, משפר את הסיכויים שלו. מי שמשחק על בטוח, בסוף מפסיד. תשאלו את הרמן אדוארדס או מייק מארץ.
ושוב דנבר
אינדיאנאפוליס הגיעה מאד, אבל מאד, מפוקסת למשחק מול ניו אינגלנד. המשחק מתחיל, בום של מאנינג להאריסון ו-0:7. בריידי עולה למגרש, מגיע לקו ה-21 של הקולטס ודאון רביעי ליארד אחד. וינאטיירי היה מבקיע בקלות, אבל בליצ'ק ידע שהוא צריך לנצח את המשחק הזה. הוא הולך על הדאון הרביעי, משיג אותו, ומייד אחר-כך מקבל את השיוויון.
בדרייב הבא, הגנת הפטריוטס עוצרת את הקולטס באמצע המגרש. דאון רביעי ויארד אחד, כמעט על קו האמצע. דאנג'י, מלך השמרנים, מחזיר בהצהרה משלו. אדג'רין ג'יימס משיג סט חדש של דאונים. חשוב לזכור שהחלטה, או אי החלטה מהסוג הזה, קברה את הקולטס בחצי גמר ה-AFC בשנה שעברה, כשדאנג'י העדיף להרחיק במקום ללכת על דאון רביעי. במשחק הזה אינדי לא הסתכלה יותר אחורה.
החלק של ההימורים לא מתחיל במהלך המשחק. שם הוא בא לידי ביטוי בצורה הברורה והבולטת ביותר, הוא מתחיל הרבה קודם - בעצם בניית ההרכב. מארק ברונל, למשל, זוכה בצדק בתואר הקאמבק של השנה. כמות קיטונות הבוז שהמאמן שלו ספג, כולל ההאשמה המגוחכת שהוא משאיר את ברונל בהרכב כי שניהם נוצרים אדוקים, היתה מרשימה מאד. התלונה על זה שהוא וויתר על ראמזי מהר מדי הושמעה שוב ושוב. רק שברונל מוכיח, שהבחירה (הימור?) של גיבס היתה מוצלחת מאד.
הזכרתי בהתחלה את ההחלטות של דנבר מול אלה של אוקלנד במהלך הפגרה. אוקלנד הלכה על הרץ הפנוי הכי טוב. היא ראתה את השם הנוצץ של רנדי מוס, ולא עמדה בפיתוי. אבל הגנה, אוי ואבוי, זאת כנראה מילה גסה שם. ולנצח את הכל רק עם ההתקפה זה משהו שמאז ימי "ההצגה הטובה ביותר על דשא סינטטי" לא עשו, וגם הם הפסידו להגנה עילאית.
בצד השני, בדנבר הביאו 4 שחקנים מקו ההגנה של קליבלנד, שהיה הגרוע ביותר בליגה בשנה שעברה בעצירת הריצה. בדראפט, שלוש הבחירות הראשונות הלכו על קורנרים. השחקן החופשי הכי נוצץ שהגיע לדנבר היה פאנטר (אם נתעלם מהאפיזודה הקצרה והמביכה משהו עם ג'רי רייס).
הרוב המוחלט של הבחירות הללו הצדיקו את עצמן. כל ההימורים הללו, שלא בדיוק התקבלו בביקורות אוהדות, פגעו במטרה. במצב כזה, אפילו כשיש החלטות פחות מוצלחות, כמו קלארט, מטפלים בהן לפני תחילת העונה (שמעת את זה מר ריד?) ואז גם הדרך קדימה נראית קלה מאי פעם.
אגב, ההימור הכי גדול היה בכלל 3 שנים קודם, כשקוורטרבק מוכשר אבל פזיז הגיע לדנבר. הוא הגיע עם מינוס 26 ביחס של טאצ'דאונים לחטיפות, ועם אחוז השלמת מסירה עגום של 56. רבים חשבו שלא לשנות לו את ההרגלים הקלוקלים. במקום זה, בדנבר, אחרי 3 שנים, הוא עומד בול על ה-60 אחוז השלמה הנכסף, ויותר חשוב - עם 57 טצ'דאונים לעומת 30 חטיפות. השבוע, בדיוק במשחק שבו אוקלנד הושפלה, הוא עבר למאזן חיובי ביחס הזה, 146 טאצ'דאונים ו-145 חטיפות.
מזל טוב לג'ייק דה סנייק ובהצלחה בהמשך בדרך. כי עכשיו הכל כתום בדנבר, אבל יכול עוד יותר טוב ומתוק. ומאמן שיודע להמר - גם יש. מבין הקבוצות עם מאזן חיובי, דנבר הלכה הכי הרבה פעמים על דאון רביעי, וברוב הפעמים גם הצליחה. עכשיו נשאר לעשות את הצעד הקטן הנוסף קדימה.