ארץ קטנה עם שאוורם

בערב יום הבחירות לראשות מפלגת העבודה הניח אלון אבוטבול את בתו מילי בת השנה בלול גדוש צעצועים, נישק את מצחה, נכנס לחדר העבודה שלו והתיישב ליד המחשב. שלושה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שכתב (היה לו טור שבועי במגזין ליידי גלובס) ועכשיו אצבעותיו בערו ומוחו קדח ממחשבות. הוא החל להמטיר את דעותיו על המקלדת, אינו מפסיק את מלאכתו גם כשבתו מאסה בצעצועיה והחלה לבכות. שלוש שעות אחר כך קרא את הדברים העצבניים שעל הצג והעלה חיוך על שפתיו. קרקוש מפתחות נשמע מדלת הכניסה. שיר, בת זוגו, נכנסה הביתה עם שלושת ילדיהם הנוספים. היא ניגשה ללול בחדרה של מילי הבוכייה, נשאה אותה בזרועותיה ופנתה לאלון, שקרא את מאמרו, תיקנו וליטשו. "אני לא מבינה אותך", גערה בו, "עושה רושם שלא אכפת לך מהבכי של הילדה". אלון הביט בה בחיוך. "אהובה שלי", השיב, "נראה לי שאני הולך לזעזע את המערכת, יהיו הרבה תגובות למאמר הזה". שיר נאנחה, הפריחה לעברו נשיקה באוויר ונכנסה עם מילי לחדר הרחצה.

יום לאחר המהפך הגדול שהתחולל בצמרת מפלגת העבודה פגשתי את אלון במסעדה של עובד. הוא ישב לשולחן ארוך, איתו ישבו השחקן שרון רג'יאנו וצוות צילום של שמונה אנשים. החבורה, שהיתה במהלכה של ארוחת צהרים, מצלמת קליפ לשיר חדש של עובד, המסעדן המזמר שהתארח בטור לפני כמה חודשים. בקליפ, נוסף לעובד, מככבים אלון ושרון. עם היכנסי למסעדה אלון קם ממקומו, ופרש את ידיו לצדדים. "בוסי, אבוס עינך?, איך אתה מרגיש היום, אתה מאושר?" הוא שאל בהתלהבות רבה ועטף אותי בזרועותיו. מבטם של כל הנוכחים במסעדה הופנה אלינו, וחשתי מעט מבוכה. "אתה יודע שלראות אותך תמיד מכניס בי אושר," השבתי ובלעתי את רוקי. "תעזוב אותי, אני לא האישיו", ביטל את דברי בקול גדול. "יא בסבוסה, היום אתה צריך להיות מאושר מתמיד", המשיך להתלהב, צבט את לחיי ונישק את אצבעותיו, כמנהג הרב עובדיה יוסף הנושק לזקניהם של מקורביו. ברגע הראשון לא הבנתי על מה ולמה אני זוכה ממנו לקבלת פנים חמה כל כך, לא קלטתי מה כל ההולה-בולה הנושבת ממנו לעברי. אני מכיר את אלון כאדם חם ולבבי, אבל בכל זאת.

נזכרתי בחתונה של ידיד משותף שלנו, שהתקיימה לפני כחצי שנה. אז ישבנו אלון ואני לאותו שולחן, והוא בלהט רב דיבר על עמיר פרץ. הוא אף ניסה לשכנע אותי להתפקד למפלגת העבודה. "זה קשור לבחירות?" שאלתי והתיישבתי לשולחן קרוב. "בטח קשור, יא בוסבוס, עשינו היסטוריה, אנחנו בשחר של עידן חדש..." התפייט. "שו? שחר, איזה שחר?" ניסיתי לצנן את התלהבותו, אך הבנאדם לא נתן לי לנמק את הסתייגויותיי, החווה מולי תנועת ביטול. בכלל, הוא היה באופוריה, כאילו בליל אמש התבשר שלוהק לתפקיד ראשי בסרט של סקורסזי. על השולחן היה מונח בקבוק ערק והוא לא היה צריך לבקש יותר מפעם כדי שאצטרף אליו ולשאר הצוות להרמת כוסית. הוא מילא את הכוסות, קם ואמר בהתרגשות, "לחיי השפם של המדינה, לחיי השינוי המבורך במפה הפוליטית, לחיי השינוי שיתחולל מעכשיו בחברה הישראלית, ולחיי כולם!", מדושן עונג הוא השיק את כוסו לכוסיותיהן של כל היתר, וחיסל את המשקה שלו בשלוק קצר ועצבני. "בוסי, אני כתבתי מאמר פוליטי בן זונה, אתה חייב להיכנס לאינטרנט ולקרוא אותו, תוך שעה וחצי הוא קיבל 123 תגובות, נראה לי שהוא יעקוף בגדול ובאלגנטיות את כל כמות התגובות שנכתבו עד היום באינטרנט..." "על מה המאמר?" התעניינתי. "על הגזענות של האשכנזים במפלגת העבודה," השיב.

"מה, עוד פעם השד יוצא מהבקבוק?" שאלתי. "בסבוסה, השד הזה לא קיים אצלנו, הוא קיים רק בראש של חלק מהאשכנזים, ועל זה המאמר."

הייתי במבוכה. לא יכולתי להביט בעיניהם של שלושה האשכנזים היושבים סביב השולחן. תיארתי לעצמי שלאורך כל יום הצילומים הוא טחן להם את נושא זכייתו של פרץ ופרש בפניהם את עיקרי המאמר העדתי שכתב, והרגשתי צורך להביע את דעתי בעניין. "למה להוציא את השדים המזוינים האלה?" שאלתי אותו והוספתי, "אתה עושה עוול לעמיר פרץ. בכל הקמפיין שלו הוא התנער מהעניין הזה, לא רכב עליו ולא נופף בו בשום הזדמנות... הרי הרבה אשכנזים תומכים בו, די אם אזכיר את יצחק בן אהרון, נתן זך, לובה אליאב, יולי תמיר. אפילו תעשיינים אשכנזים מהאליטה הכלכלית של המדינה, שהאג'נדה של פרץ עשויה, לכאורה, לפגוע במעמדם, בטחו בו ותמכו במועמדותו... יא עיוני, יא אבוטבולון, הדיבור הזה רק יוצר ריחוק, ניכור וחשדנות הדדית, דברים שפוגעים ברקמה החברתית שלנו, שגם ככה דקיקה ושבירה כמו כו?סית בהתהוות..."

"כי יש לומר את האמת בגלוי," הוא טפח על שכמי, והוסיף, "האחים האשכנזים ממפלגת העבודה לא יכולים לשאת את המחשבה שמרוקאי שחור עם שפם גדול יעמוד בראשם. ברגע האמת, כולם התקפלו ועמדו לצד המנהיג הקשיש. מנסים להקפיא את הזמן. העיקר שלא יהיה שינוי. זה מובן, הפחד משינויים הוא פחד עמוק ומושרש אצל בני אדם... עד אתמול מפלגת העבודה הייתה חולה. היא סירבה למות ובאותה נשימה גם סירבה לחיות. אבל היום יצאנו לדרך חדשה, הכשרון של פרץ יאחד ויתפור את הקרעים במפלגה ובחברה החולה שלנו, ובעזרת השם השד העדתי יקבר לעד. זאת התקווה שלי, אני כתבתי מתוך כאב, אבל עם הרבה אהבה וחמלה."

גמעתי מהמשקה ופניתי לשלושה האשכנזים בחבורה. "ומה דעתכם על מה שהוא אומר? שאלתי אותם. "צודק במאה אחוז," אמר אחד מהם. השני נד בראשו בהסכמה. השלישי פחות הסכים עם דעתו של השחקן המפורסם, אך סירב לנמק.

נשמע צלצול ממכשיר הטלפון הנייד של אלון. בת זוגו היתה מעבר לקו. "מה את אומרת?" הוא אמר בהתלהבות, והבטיח שישוב הביתה בקרוב. "זאת היתה שיר," זרח מנחת רוח. "היא סיפרה לי שעד עכשיו התקבלו 621 תגובות למאמר שלי... יאללה, חברה, בואו נמשיך בצילומים, אני מת להגיע הביתה ולקרוא אותן..." החבורה קמה מהכיסאות. " להתראות, יא בוסבוס," אלון פנה אלי ולחץ את ידי, "תבטיח לי שתקרא את המאמר ותרשום תגובה. יש לי הרגשה שכמות הטוקבקים תשבור את כל השיאים... בואנה, בוסבוסון, אתה נראה טוב, אתה יודע? מה, אתה מאוהב, או משהו? וו