זולפא אלחוסייני, עזה

אני עוד חייבת לכם את סוף הסיפור מלפני שבועיים, על אמי, שתי אחיותי וגיסי שהתכוונו להגיע אלינו לרגל עיד אל פיטר. ביום הראשון של החג היה מתח רב, גם בחיפה וגם בעזה. משפחתי שמעה על הבעיות שישראל עושה למי שרוצה להיכנס לעזה, ולא רצתה לחכות שעות במחסום אלא העדיפה לחכות בבית ולהתקשר כל פעם למחסום ולבדוק אם יש אישור או לא. עד חמש אחר הצהריים היו העצבים מרוטים, ורק אז נודע לנו שיתנו להם להיכנס. הם התחילו בנסיעה מחיפה למחסום ארז, שם נדהמו למראה עיניהם: המון בני אדם שחיכו מאז שעות הבוקר המוקדמות, ולמרות שהשעה כבר היתה שבע בערב, הם עדיין לא נכנסו. על אחותי לובנה אפשר לסמוך שתסתדר, אבל לאמי, בת ה 73, היה מאוד קשה לסבול ולהמתין. לבסוף הם הצליחו להיכנס, והגיעו אלינו הביתה בשעה תשע בערב.

אז החל החג אצלנו, במיוחד עבור הילדים שחיכו כל היום כדי לראות את הסבתא והדודות, שלא הורשו לבקר אותנו כבר חמש שנים. כשהם נכנסו זה היה רגע מאוד מרגש לכולם. הבכי התמזג בשמחה והילדים החלו לסחוב את סבתא, הדודות והדוד לחדריהם, כדי להראות להם את המשחקים שלהם ולהבטיח שישנו לידם בלילה.

ממש סיבה למסיבה היתה לנו. כל השכנים באו לבקר ולהגיד חג שמח וברוכים הבאים. כמעט לא הצלחנו לצאת מהבית. לנו ולאורחים ממש לא היה עניין לראות את כל הנזקים, שנגרמו לעיר במהלך הפלישות וההפגזות הישראליות. גם לא ממש רצינו לנסוע לאזורים בהם היו ההתנחלויות, אבל לא ידענו כמה שנים יעברו עד שיתנו להם שוב להיכנס אלינו. לכן הקדשנו שעה לביקורים באזורים המשוחררים, וחזרנו הביתה כדי לקבל אורחים ולהיות כמה שיותר ביחד.

האישור שקיבלה משפחתי לשהות בעזה היה מוגבל ליומיים, וביום השלישי, לאחר ארוחת הבוקר, הם כבר יצאו לכיוון ארז, בדרך חזרה הביתה. אני לא רוצה לקלקל את השמחה שלי, של בעלי ושל הילדים, וגם לא של אמי ואחיותי, בתיאור הזמן הרב שנאלצו לשהות הצד הפלסטיני עד שהצד הישראלי הסכים להכניס את אותם אורחים, "ערבים ישראלים" לצד הישראלי, כלומר חזרה לארצם. אומר רק שמאות אנשים חיכו שעות בתור מסיבה לא מוצדקת. בהזדמנות זו אני רוצה גם להודות לכל האנשים שאיחלו לי ולמשפחתי חג שמח, ושקיוו למענינו שנוכל להתאחד במהלך החג.

השבוע ציינו שני העמים השכנים, הפלסטינים והישראלים, את זכרם של שני מנהיגים, שחיו ונפלו למען מימוש השלום לעמיהם. האירוניה היא שיום הזיכרון היה כמעט באותו יום, עם פער בין תשע שנים, בין הרצחו של יצחק רבין על רקע יישום תהליך השלום, לבין המוות, שנסיבותיו עדיין שנויות במחלוקת, של יאסר ערפאת, שחדל להיות פרטנר בעיני המדינאים הישראלים. האירוניה היא שהאזכרות התקיימו בנפרד, למרות שבסיפור חייו של כל מנהיג היה מקום נרחב לשני.

עקבתי יותר אחרי שידורי הטלוויזיה הפלסטינית ששידרה במשך מספר ימים ראיונות וכתבות על חייו של ערפאת - האדם, המנהיג, סמל המאבק, איש השלום והמלחמה. ישנם צדדים בחייו שלא היינו מודעים אליהם והכתבים חשפו אותם דרך שיחות עם האנשים שהיו לידו בשעותיו האחרונות. התקשורת הישראלית אוהבת לעסוק בשחיתויות של ערפאת, ואפילו להגיד שהפלסטינים רוצים לחקור אותן ולגלות מה נעשה עם הכסף שלו, לכאורה. אבל זה ממש לא המצב. בקרב הפלסטינים ערפאת כלל לא מקושר לשחיתויות, אלא רק למנהיגות חיובית, ולאף אחד אין שום רצון לחקור את הדברים האלה.

היום, שנה לאחר מותו, הפלסטינים בשטחים ובפזורה מלוכדים ומחיים את זכרו של ערפאת ומתנהגים כאילו הוא עדיין חי. זה המנהיג היחיד שיכול היה ללכד את העם הפלסטיני כולו – כלפי פנים וחוץ. לא סתם השתתפו באזכרות השונות שנעשו נציגים מכל התנועות והפלגים הפלסטינים השונים, כמו החמאס, הג'יהאד, החזית העממית הדמוקרטית ועוד. כל אלה ראו בערפאת מנהיג דגול, למרות חילוקי הדעות ביניהם סביב הדרך. אבל האידיאולוגיה והעקרונות הלאומיים היו משותפים.

שנה לאחר מותו של ערפאת, הפלסטינים מאמינים יותר מתמיד כי ערפאת נרצח באמצעות חומר לא ידוע שהוחדר לגופו, ושאחראי לכל התופעות מהן סבל ושצוינו בדוח בית החולים הצרפתי. לא רק ההמון מאמין בכך, אלא גם מנהיגים ואישים בכירים, שאינם רואים כל אפשרות אחרת, אלא להאמין שלישראל יש יד במותו של ערפאת. זאת, על רקע דברי ההסתה ששודרו באמצעי התקשורת לפני מותו על כוונתם של שרון ומופז להיפטר ממנו ללא השארת עקבות, שיובילו לישראל.

בזמנו הפלסטינים לא יכלו לומר זאת במפורש, מחשש להתלקחות המצב. הם גם האמינו למה שישראל אמרה, כאילו ערפאת הוא מיכשול לשלום ואם יהיה מישהו אחר יהיה פרטנר לשלום. והנה, היום אנחנו שנה אחרי, ושום דבר לא השתנה: ישראל ביצעה מהלך חד צדדי של נסיגה מעזה, היא לא חוזרת לשולחן המשא ומתן, מכשילה כל ניסיון לפגישה ולהגעה להבנות והסכמים, ומעל לכל רואה באבו מאזן איש חלש שלא יכול לשלוט.

יש עוד צד באזכרות, המסמל את היחס הבינלאומי הלא שיוויוני בין הפלסטינים לישראלים. באזכרתו של רבין השתתפו מנהיגים בינלאומיים, כמו ביל קלינטון ורעייתו, בזמן שבאזכרתו של ערפאת לא היתה אף אישיות מסדר גודל כזה. זאת, למרות ששניהם היו שותפים לשלום ולגורל, והוענק להם פרס נובל לשלום בהיותם שותפים לשלום של האמיצים. אגב, אתמול היה יום השנה להכרזת העצמאות הפלסטינית באלג'יר, לפני 17 שנה. קשה לומר שיש חגיגות מיוחדות בעזה. הרחוב שקט, ורק יום החופש המסורתי מזכיר זאת לאנשים.


בלוג עזה מאת זולפא אלחוסייני מתפרסם בוואלה! חדשות מדי שבועיים ביום רביעי