פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רצח רבין זה פאסה

      אודי הירש חושב שהעיסוק בחור ה-3 בחולצה, 10 שנים אחרי, משעמם. והרצח הפוליטי הבא לא מרגש אותו, יש דברים בוערים יותר

      המאפיין הבולט של פסטיבל העשור לרצח רבין הוא הרטינה. מכל עבר עולות תלונות: העם אינו זוכר את הרצח! המעשה לא הותיר בחברה הישראלית צלקת בעומק המתאים והרצוי! רק עשר שנים, וכבר חזרנו לשגרה, כאילו כלום! הנוער אינו מכיר את מורשת המנהיג! הימין הקיצוני – אותם בני טובים, שהפגינו אחריות ובגרות כששפכו רק סיד על שוטרים ולא מימשו את האיום לזרוק את התינוקות מהחלון במהלך ההתנתקות – תומך ביגאל עמיר!

      הרטינה היא כלי שהשימוש בו הולך וגובר, כך נדמה, ככל שמתבגרים. כשהשנים נוקפות, ומרבית החלומות אינם מתגשמים, נותר רק לתעל את האנרגיות המובטלות לזעם על חוסר הצדק בעולם האכזר, ולהתלונן על אודותיו בלי הפסקה. ואכן, אין פלא שזה מה שקרה ל"מורשת רבין". בניגוד למקובל לחשוב, היא לא הופקעה בידי השמאל הישראלי– פשוט משום שאין ישות כזאת (דליה רבין, להזכירכם, כבר שירתה כסגנית שר בממשלת האיש שהסית נגד אביה, ואחיה יובל הביע בשרון תמיכה). על הרצח לקחו בעלות האנשים בחליפות, המבוססים, המבוגרים, הרוטנים, הממלכתיים, הצדקניים. ישראל העייפה והשבעה מביטה למטה, אל עבר צעיריה, ותוהה מדוע אינם קורעים קריעה לציון התאריך השרירותי. אלא שכשהרצח מזוהה עם האנשים הללו, אין זה מפתיע שהוא נתפש כשיעמום רצח.

      שכן השינוי שחל בחברה הישראלית מאז 1995 אינו קשור כלל לרצח רבין. המעשה ההוא התבצע על ציר של ימין קיצוני מול שמאל, של משיחיות מול חילוניות, בזמן שהאידיאולוגיה המנחה שכבות רבות מהעם האדיש היא בריחה מכל אלה. אמצעי התקשורת פרסמו, אחוזי חלחלה, סקרים מזעזעים, שחשפו את הבורות והאדישות כלפי הרצח. מדובר באותם אמצעי תקשורת שבעשר השנים שחלפו טחנו עד דק את התרבות הישראלית, עד שהגיעה לעובי של טפט סלולרי. זו תרבות שמכוונת כולה לעבר צרכניה הצעירים, מגיל שנה ומעלה, ומתאימה אליהם את תכניה ומוצריה. במציאות הזאת אין מקום לאנשים בחליפות, עם בעיות של מבוגרים. רצח רבין? זה קשור איכשהו להראל סקעת, לא?

      עם כל הכאב, חייבים להודות כי בתרבות הישראלית הנוכחית, שהפכה לצעירה, רדודה ובעלת סף קשב של ילד היפראקטיבי בלי רטאלין, רצח רבין הוא מוצר בעייתי ביותר. ראשית, הוא נתפש כאוהב ערבים. שנאת הזרים בישראל של השנים האחרונות היא תוצר נלווה לשטחיות, כיוון שראייה מורכבת של האחר והאויב היא פעולה מסובכת מדי בעבור האזרח הממוצע, שרק רוצה לראות ערוץ 2 ולעשות קצת כסף. גם השאלות הקשות שמתלוות לרצח – הטירחונים האלה על הקרע בחברה הישראלית, אתם יודעים – לא מקלות את מלאכת השיווק, משום שרק מעטים מסוגלים לעכל דיונים עקרוניים, בעלי אופי אקדמי. לכן, נעשה ניסיון לפרק את האירוע הכבד הזה לנושאים השוליים והקליטים ביותר, אפילו הרכילותיים ביותר: החור השלישי בחולצה, הקונספירציה, למה לא ירו מיד ביגאל עמיר. זה בערך כמו להפוך את "מדינת ישראל מודיעה בתדהמה" לרינגטון.

      ומעל זה מרחף כל העת הרצח הפוליטי הבא. הדעה הרווחת היא שישראל לא תעמוד באירוע טראומתי נוסף, רק שאיש אינו מנמק מדוע. רמת האדישות וקהות החושים בחברה הישראלית, אחרי חמש שנות אינתיפאדה, פיגועים, סיכולים ממוקדים וטלנובלות בע"מ, גבוהה מאי פעם. הדת השלטת היא אסקפיזם. אם חס וחלילה תירצח שוב אישיות פוליטית בכירה, יהיו כמה שבועות קשים, שלאחריהם יחזרו אנשי הימין הקיצוני לגבעות, שאר העם ישוב להצטנף בבית מול המקלט והמבוגרים שבינינו ימשיכו לרטון. בחלוף מספר שנים, תעסיק את החברה הישראלית דילמה מרכזית אחת בנוגע לרצח הפוליטי השני: איך לעזאזל מוצאים כוכבן נוער שמן דיו כדי לגלם את התפקיד הראשי במחזמר "מי שסיכל".