ככה לא זוכרים

אתמול בערב, בכיכר רבין, פגשתי את הילד שמצחקק בכל טקס יום שואה בבית הספר. אתמול בערב, פגשתי גם את המורה שנוזפת בו ואומרת לו: "זה לא יפה לצחוק. זה יום עצוב. אתה צריך לזכור". אתמול בערב הפכתי תוך שניות להיות המורה שלי מכיתה ה' 3, שנזפה בי כשצחקקתי כמו תמיד בשורה האחורית של עוד טקס יום זיכרון. אתמול בערב מצאתי את עצמי נובח על ילדים קטנים, מצחקקים ונלהבים מהמפגש החברתי, חלקם לבושי חולצות פוליטיות, שהגיעו לכיכר כי אמרו להם שחשוב לזכור, אבל הם לא ממש יודעים מה צריך לזכור. אתמול בערב הבנתי שלא באמת הייתי כל כך חסר רגישות בילדות, פשוט לא הבנתי מספיק טוב. אף אחד לא טרח באמת להסביר לי, לגעת בי, לרגש אותי. ניסו "לחנך" אותי בכוח ש"חייבים לזכור", אבל לא באמת הסבירו לי למה.

יש משהו קלוקל בתרבות שלנו, שמתעקש לזכור אבל לא יודע באמת איך לעשות את זה. רציתי אתמול בערב להתרגש, לכאוב מחדש, להזיל דמעה כמו באותו לילה נורא בשנת 1995, אבל לא יכולתי. רציתי להיזכר ברגעים ההם של אחדות קצרצרה שאחזה בנו לרגע לפני עשור, אחדות על אובדן מנהיג, אבל יותר מכל על אובדן צלם אנוש.

רציתי להיזכר, אבל נאלצתי לשמוע נאומים נטולי רגש במקרה הטוב, ומנצלי מצב ציניים ונוכחות של אלפים במקרה הרע. אחד אחרי השני עלו לבמה נואמים מכובדים. ראשון פתח ואמר "חלפו כבר עשר שנים", שני אמר "עשר שנים כבר עברו". שלישי דיבר כאילו היה זה שיעור היסטוריה וכאילו לא ידענו זאת "שפה בכיכר הזאת קרה האסון" ואחר הוסיף ש"רגע עצוב היה פה". כמובן שכולם לא שכחו לקרוא טוב טוב מהדף את המילים הפומפוזיות, שכתבו להם כותבי הנאומים, וכללו ביטויים ארכאיים כמו "ליבי שותת דם", "רעם קולך ואז נדם". היו גם את חובבי החרוזים שאמרו בלהט: "נרצחת אך ניצחת".

כל כך רציתי שמישהו יעלה אל הבמה, ידבר מהלב ויספר לי כמה הוא מתגעגע ליצחק רבין הבן אדם. אולי אפילו יספר איזו מעשייה, קוריוז משעש או יחשוף פן נסתר ואישי שלא הכרתי עליו. ידבר אל ליבי. יגרום לי לרצות לשנות פה דברים. ממש לא רציתי לשמוע את פרץ מספר על ילדותו הרחוקה והעשוקה ועל הדרך הארוכה, שעשה עד לכסא היו"ר הנבחר. גם לא רציתי לשמוע מאיתן הבר, הכל כך נאמן לרבין גם עשר שנים אחרי, שרבין לא רק דאג לשלום אלא גם סלל כבישים ופיתח תשתיות. ובטח ובטח לא רציתי לשמוע את פרס נותן פרומו ואומר "ומיד יעלה ויבוא אדם אהוב במיוחד. קלינטון אהב את רבין ואנחנו אוהבים את קלינטון". הייתי מוכן גם לוותר על השלטים שמכריזים שאוסלו, ג'נבה עדיין רלוונטיות וסיסמאות כמו "האבטלה היא אדם כל חטאת", שמישהו החליט על הדרך לתלות. כי בכל זאת, לא כל יום באים לכיכר כל כך הרבה אנשים.

היחידה שהזכירה לרגע ש"הערב הזה איננו ערב פוליטי", הייתה דווקא שרת המשפטים, ציפי לבני, נציגת הממשלה הימנית. אני אומר דווקא, כי דווקא היא, נציגת החלק השני של העם, החלק שכביכול איננו שותף לאבל הצליחה לגעת ולרגש בכנות אנושית ופוליטית. "התנגדתי לדעותיו אבל אני מתנגדת עוד יותר למעשה הנתעב" היא אמרה. "לא לאלימות כן לכיבוד דרכו של האחר, כואבת ככל שתהיה. כן לשלום בינינו", היא אמרה בקול שקט ולא מתלהם. אחד הגורמים לניכור בטקסי הזיכרון הכה רבים בתרבות שלנו הם כהות החושים והרגשות שמגיחים עם השנים שחולפות. בשביל לרגש יש להוציא מילים מהלב ולא מהכתב. יש להיזכר ולא לחנך. יש לאחד ולא לפלג. כל שנה אני מגיע לכיכר העיר, רוצה לזכור ולהתרגש, אבל חוזר הביתה עצבני וכעוס. מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה שאגיע לכיכר עד שעוברת עוד שנה ולמרות הכל, אני מקים את עצמי מהספה ואומר לקרוביי: "הנוכחות חשובה".

רציתי שיכאב לי הלב אתמול בערב, אבל כאב הלב היחידי שקיבלתי היה רגע אחד אחרי הנאום של הסלב מארצות הברית, כש"האטרקציה" ירדה מהבמה והכיכר התחילה להתרוקן. כאב לי הלב מהמחשבה שעוד חמש שנים, אם ימשיכו אותם נאומים פוליטיים ונטולי רגש להדהד בכיכר, כמות האנשים תפחת. כאב לי הלב מהמחשבה שעוד עשר שנים מהיום, כשנציין עשרים שנים לרצח הנתעב, איש לא יגיע לכיכר שקרויה על שם האיש ההוא, נו ההוא, שפעם היה פה ראש ממשלה.


*יובל אברמוביץ' הוא הכתב הראשי של השבועון "פנאי פלוס".