אני חייב להודות שהיה עדיף לדעת בהבזק של שורת עידכון ב-CNN מהחדר במלון באמסטרדם שהקולטס ניצחו בפוקסבורו את הפטריוטס מאשר להיות שותף להייפ ולראות את זה בלייב. יש משהו קסום בלדעת שיש דברים שנגד הקבוצה שלך לא יכולים לעשות. עם העובדה שהשנה אליפות כבר לא תהיה לפטריוטס, כי יש לפחות שש או שבע קבוצות טובות ממנה בליגה, כבר השלמנו במחנה הבוסטונאי. אבל אפילו בעונה כזו, בה הפערים כל כך גדולים, חשבנו שהכישוף יחזיק את פייטון מאנינג על מאזן של אפס נצחונות בפוקסבורו גם בשבוע החולף.
לא שיש לי הרבה סיבה לבכות, כי היכולת של מאנינג סידרה לי ניצחון (כבוד המשנה לראש הממשלה, צא ולמד כיצד עושים זאת נכון) פוקסיונרי מאין כמותו בפנטסי. ובכל זאת, הפסד למאנינג בבית כמוהו כצביטה בלב. הנה הלכה לה תחושת עליונות ששירתה עשרות שנים את היאנקיז מול הרד סוקס עד 2004 או את כל חטיבת ה-NFC מול ג'ון אלוויי עד להתפרצות הגדולה של שלהי הקריירה ב-97'. כנראה שבכל זאת לכל דבר טוב יש סוף.
בשבוע שעבר הבאתי כאן במדור את אחד הציטוטים האהובים עליי, של פיטר קינג, פרשן הפוטבול של ספורטס אילוסטרייטד. קינג הוא אוהד של הבוסטון רד סוקס. בשנה שעברה הוא נשאל לפני הפלייאוף האם אליפות של הרד סוקס בלי לנצח את היאנקיז עדיין תיחשב לאליפות מתוקה, והשיב: "אין כוכביות על אליפות, כך שהתשובה היא כן, אבל זה פשוט לא יקרה". קינג צדק, הרד סוקס היו צריכים לעבור את היאנקיז, ובדרך שנלקחה מתוך סרט הוליוודי, כדי להסיר מחסום פסיכולוגי עצום שנמשך 86 שנה.
אצל מאנינג הסיפור פחות דרמטי, אבל הסאגה עדיין הייתה קשה עבורו. בעונה הראשונה שלו, ב-99, הוא הגיע לפוקסבורו, הוליך 0:21 ו-7:28 כדי להפסיד בשניות הסיום לדרו בלדסו ובן קוטס 28:31. מאז, כל ביקור הפך ליותר מסוייט מקודמו. בחלק מהמקרים הוא הגיע כפייבוריט, ברובם הוא נכנע, לעתים קרובות ללא תנאי. גם ב-RCA דום היו לו הרבה בעיות עם ניו איגלנד, אפילו בעידן פיט קרול.
אז זהו, הפרק הזה נגמר. אני מוכרח להיות שהייתי סקפטי עד עכשיו לגבי מאנינג. לא ידעתי איך לאכול אותו. לא ראיתי בו לוזר, אבל הוא היה רחוק מאוד מהגדרה של ווינר, ולו בגלל הכשל הנקודתי הזה במסצ'וסטס. מאנינג הוריד מהגב בצורה מעוררת הערכה הרבה קופים עד עכשיו בקריירה. הקוף הזה של בליצ'יק ובריידי היה הכבד והנשכני ביותר. מעכשיו הסופרבול הוא שאלה של זמן. אם הוא לא ייקח השנה, הוא ייקח אותו בשנה הבאה. עם ההגנה שסוף סוף יש לקולטס, גם טוני דאנג'י וההחנקויות הרגילות שלו בפלייאוף לא אמורים להפריע.
בתחילת העונה, ובעצם עד למחזור האחרון, נדמה היה שמאנינג נכנע לקונספציה של דאנג'י. סוף סוף המאמן גיבש סביבו הגנה מצוינת, נאמנה לדרכו שמשחקים מנצחים דרך עצירת היריב ולא דרך מטווחים מטורפים. דאנג'י מאוד לא אהב את הקולטס של השנתיים הקודמות בהדרכתו. הוא נגעל מהניצחון בקנזס סיטי בפלייאוף ב-2003, ובכלל ממשחקי יריות מטורפים. אפשר להבין אותו, הקולטס נראו כמו מכונית מירוץ שצורכת דלק בכמויות כל כך היסטריות, שלא משנה כמה מהירה תהיה, אף פעם לא תצליח להגיע לקו הסיום. מצד שני, לראות קבוצה של מאנינג, שקורא בעצמו את מהלכי ההתקפה, סוגרת משחק על 21 נקודות, מתוכן 7 של ההגנה ועוד 14 של אדג'רין ג'יימס, זה משהו שלא רק שהוא בלתי נתפש, אלא כזה שמוליך אותך למחשבה שזה לא ייגמר בטוב, כי הנוסחה לא נכונה.
הניצחון בניו אינגלנד שירת שתי מטרות. מעבר לחשיבות הפסיכולוגית העצומה, הוא החזיר את הצבע ללחיים של מאנינג גם בגלל הדרך. שלושה טאצ'דאונים, 300 פלוס יארדים. אלה המספרים של מאנינג לאורך הקריירה, ולפני המשחק הזה רק פעם אחת, בטנסי, הוא הגיע אליהם העונה. זו הייתה אמירה של הקולטס בסגנון: "ההגנה שלנו מפחידה, ג'יימס תותח, אבל אל תשכחו שיש לנו את מספר 18 מעל לכל".
אז כן - זוהי קריאה אחרונה לעלות על הקרון לכל מי, וכותב שורות אלה בין הנוסעים, שלא האמין שמאנינג מסוגל ללכת עד הסוף. לכל מי שחשב שלמרות מאזן ה-0:7, בפוקסבורו הברנש כבר לא ינצח, לא משנה כמה טובה תהיה קבוצתו, וכתוצאה מכך גם לא יגיע לסופרבול. שהקושי הפסיכולוגי הזה ימנע ממנו לרוץ למעלה ולהטביע חותם כגדול מכולם. מאנינג ניצח בניו אינגלנד, מאנינג אמור להגיע לסופרבול השנה (לדעתי - מול קרוליינה, קבוצה שתהיה מץ' אפ עצבני לקולטס) עם צ'אנס אמיתי לקטוף אותו. הפעם, עושה רושם, גם מי שלא כל כך מת עליו צריך להודות: מגיע לו להיות שם.
מאנינג-מאניה
12.11.2005 / 0:24