שלום? חבר? מי בכלל זוכר?

עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה ראיתם סטיקר של "שלום, חבר" על אוטו נוסע? תודו – המכוניות שנושאות את הסטיקר הזה היום הן לרוב אלו שחונות כבר 7 שנים מתחת לאותו פיקוס, הגלגלים שלהן מפונצ'רים, על המגב מתנוססים כשבעים ושלושה דו"חות חנייה ויש עליהן כל כך הרבה אבק ופירות קטנים ובאושים שצריך ראיית רנטגן בשביל לגלות את הסטיקר. אם סטיקרים הם אמת המידה, ובישראל, בה דעתך מיוצגת על ידי סרט צבעוני, זה כנראה המצב, אין מנוס מלהסיק שהשנים הטובות של דמותו של רבין היו השנים שמיד אחרי הרצח.

כשהמציאות התפוצצה לנו בפנים, כולנו השתתפנו: אוסלו ואלטלנה נשכחו מיד, ולכולנו רעדו הידיים כשהדבקנו את מילותיו העבריות של קלינטון על החלון האחורי. חששנו, בצדק, מהיום שבו נשכח, אולי אפילו נסלח. השנים החולפות הביאו לפרץ של יצירתיות ששכלל מדי יום זיכרון את הבסיס המקורי ליצירות מופת מוטוריות דוגמת "חבר, אתה חסר" והמשכו המרגש "הזמן עובר ואתה עדיין חסר, חבר". באחד ממדורי ההומור של סוף השבוע השחיזו את האמרה לשלוש מילים אלמותיות שאף זכו לסטיקר משלהן, "חבר, אתה מוכר?". אלא שעד מהרה קרו שני דברים. הראשון הוא שהימין ניכס לעצמו את המילים האלו, והראה קופירייטריות מרשימה כשמפגני עברית כגון "תראה מה עשית, חבר" ו"לא נשכח ולא נסלח, חבר" התנוססו להן על המכוניות יחד עם "חברון, מאז ולתמיד". השמאל נותר עצוב בצד, במקרה הטוב עם סתם איזה 4.11.95 שחור ואבל.

למרבה המזל, השמאל לא נשאר עצוב יותר מדי זמן, כי הדבר השני שקרה הוא שפסטיבל רבין קצת נגמר, ולכולם קצת נגמר מפסטיבל רבין. עברו מספר שנים סוערות, ושורות משמרות הדמוקרטיה, שעדיין מתאספות מדי יום שישי מתחת למדרגות הידועות לשמצה, הלכו ונמלאו רווחים. מוקירי זכרו של רבין צריכים להודות לאל שהשנה מדובר בעשור להירצחו, כי זו הזדמנות טובה לעשות משהו גדול באמת, שיחזיר אותו ללב העם. חדשות רעות – השנה זו אולי עובד, אבל בשנה הבאה, שלא לדבר על עשר ועשרים השנים הבאות, זה כבר לא יעבוד. מספיק להסתכל על הסקרים שנעשו השנה בבתי ספר שונים, שהראו שבני נוער לא כל כך זוכרים מי היה רבין, באילו תפקידים הוא שימש ואפילו לא את התאריך. כנראה שאם היו מספיק סטיקרים הם היו זוכרים, כי בישראל לא זוכרים דמויות, רעיונות או מעשים – אצלנו זוכרים סלוגנים.

שנות החסד שדמות רבין קיבלה לא היו בזכות פועלו, הישגיו, או בזכות השלום שאותו רדף. הסיבה שזכרו אותו אז הייתה שבשלב מסוים, קצר ומכאיב, דמותו היתה אייקון, קצת כמו זו של עופר שכטר. אנחנו צריכים סמלים, סטיקרים קצרים ומלאי משמעות, מחזות זמר; היסטוריה לא ממש מדברת אלינו. לכן בחודשים הראשונים היתה חגיגת זיכרון אמיתית, שכללה את הסטיקרים המדוברים, גיטרות, והופעות של אביב גפן. ילדי נרות התמזמזו בשקי שינה, והמבוגרים יותר התאבלו על האב שהלך והשאירם אותם בודדים עם האחריות. אבל לאט לאט הפכו הדמות והרצח להיסטוריה, והיסטוריה זה משהו משעמם שהמורה מדברת עליו בזמן שאנחנו עסוקים בלשלוח SMS ל"רקדן נולד". אחרי כמה שנים רבין הפסיק לעניין אותנו כי הוא הפסיק להיות סלבריטי של הפוליטיקה והפך להיות עוד שם בדברי הימים המשמימים של מדינת ישראל. השנה, בזכות העשור, עוד ניסו להחיות את ההילה הכוכבנית של רבין עם "מי שחלם", אבל מי שהלך לראות את המחזמר הזה הלך בגלל הראל סקעת ולא בגלל רבין. בסך הכל, סקעת הוא היום אישיות חשובה בהרבה.


כנראה שהציפייה שרצח פוליטי ישנה משהו, או שאפילו יזכרו אותו, היא מוגזמת. חיי המדף של חדשות ענייניות, שאנו מקבלים אותן כנוגעות באמת לחיינו, הוא כה קצר עד שאין להתפלא שרבין הפך להיות שם של טקס שנתי ולא שם של איש. ההפרטה של זכרו של רבין היא כה ברורה, גלויה ואינטרסנטית, עד שאף אחד כלל לא מנסה להסתיר את הסיבות המבישות שמעודדות עשרות פלגים שונים לקיים עוד טקס "אלטרנטיבי". המשמעות של טקס אלטרנטיבי במקרה דנן היא קיום טקס שיהיה פרובוקטיבי, חדשני, זוהר, כי אחרת פשוט אף אחד לא יבוא. סתם טקס רגיל? שמדברים בו על אחד ממקימי ישראל, שגריר המדינה והשלום, רמטכ"ל, ראש ממשלה? שיש בו תמונה גדולה של רבין ושרים בו את שיר השלום (נעשה הכל, רק תזיזו את מירי אלוני מצומת אלנבי-קינג ג'ורג)? זה פאסה, זה לא נגיש, זה לא מעניין ולכן זה גם לא רלוונטי. עצוב מכך, המלחמה סביב הטקס הראוי גם היא סימן של העשור ותו לא, והיא תעלם מהר (כבר בשנה הבאה). הרי אדם שזוכרים אותו בזכות סטיקר ונר נשמה – סופו שיישכח מלב, ובקצב הנוכחי, זה מה שעומד לקרות, חברים.