מדענים גילו הורמון המדכא תאבון

מדענים גילו תגובת נגד ביולוגית להורמון המעורר רעב: הורמון מתחרה, שנראה כי הוא מדכא את הדחף לאכול. בסוכנות הידיעות איי.פי דווח כי החומר, שנקרא "אובסטטין", נבדק עד כה רק בקרב עכברושי מעבדה. אבל אם הבדיקות יאשרו את ההערכות לגביו, התגלית של שני ההורמונים המתחרים תוביל לא רק לתרופות לדיכוי התאבון אלא גם לחשיפת התהליכים המורכבים המשמשים את הגוף כדי לווסת את המשקל.

חוקרי ההורמון, מאוניברסיטת סטנפורד, אמרו כי ייצור שני ההורמונים ההפוכים בתפקידם נשלט על ידי אותו גן. "אלה ממצאים בלתי צפויים אבל מאוד, מאוד מסקרנים", אמר מתיאס צ'ופ מאוניברסיטת סינסינטי, שכתב את הביקורת למחקר. "זה נראה מנוגד להגיון, במחשבה ראשונה, שאמא טבע תלחץ על הגז ועל הברקס באותו זמן"

שנים של מחקר נוסף ממתינות בפתח לפני שנוכל לדעת בביטחון אם אובסטטין יכול לפעול כמדכא תאבון. גם הורמונים אחרים הקשורים במשקל שגילויים לווה בתרועות נלהבות, כמו ה"לפטין", עדיין צריכים להבדק לעומק לפני שיוכלו להוביל לטיפולים בהשמנת יתר. מדענים יודעים, היום, כי עשרות הורמונים כנראה מעורבים באיזון הפעולות של איבוד והוספת משקל. אבל כששליש מהאמריקאים הבוגרים סובלים מהשמנת יתר חריפה ורק תרופות מעטות קיימות לטיפול בבעיה וגם הן מסייעות מעט מאוד, כל רמז מעורר עניין עז.

בין השאלות הבסיסיות שיש למצוא להן תשובה עומדת הבעיה, האם אובסטטין גרם לעכברים לאבד משקל כיוון שדיכא את התאבון שלהם – או בגלל שגרם להם לחוש חולים.

התגלית האחרונה נובעת מתוך מחקר הורמון המעורר רעב, בשם "גרלין". הוא מיוצר בקיבה, והתיאוריה גורסת כי הוא סייע לבני אדם קדומים לשרוד תקופות של רעב, בכך שגרם להם להשמין בזמנים שהאוכל נמצא בשפע – מנגנון שעשוי להזיק לנו, בחברת השפע של היום. אובסטטין הוא הורמון-אח לגרלין, ומיוצר במעיים, גילה האנדוקרינולוג אהרון הסיו, מקבוצת החוקרים בסטנפורד. "אפשר לכנות אותו אנטי-גרלין", אמר.

קבוצתו של הסיו, שמטרתה היתה לחפש ידע גנטי שיוכל להביא להפקת תרופה נגד השמנת יתר, מצאה כי הרצף הגנטי המוביל ליצירת הגרלין מסתיים בתוספת חלבון – אובסטטין. התוספת הזו קיימת לא רק בבני אדם, אלא גם בלפחות עשרה מיני יונקים נוספים. "זה יוצא מהכלל, לחשוב שההורמון פשוט ישב שם, מתחת לאף שלנו", אמרה עורכת המדע קתרינה קלנר.

הסיו יצר מרצף הגנים הנוסף גרסא מלאכותית של האובסטטין, והחל לחקור מה הוא עושה. באופן מפתיע, עכברושים בעלי משקל נורמלי שהוזרק להם אובסטטין החלו לאכול חצי מהכמות שאכלו קודם לכן, מה שהוביל לאיבוד 20% ממשקלם תוך שמונה ימים. זו אינה ירידה יוצאת דופן במשקל, אבל אלו לא היו עכברושים שמנים – הם היו מתחילים לחלות אם היו ממשיכים לאבד ממשקלם. לכן, הצעד הבא של הסיו היה לבדוק אם האובסטטין ידכא רעב ויוביל לאיבוד משקל גם אצל עכברים הסובלים מהשמנת יתר. ואכן, כך קרה.

האובססטין, בנוסף, האיט את תהליך ריקון הקיבה של המכרסמים, ואת תנועת המזון דרך המעיים – צעדים חשובים בסתירת ההשפעות מעוררות הרעב של הגרלין. הקיבה לא עובדת לבדה, אלא כחלק מרשת מערכת עיכול-מוח, בה הורמונים וחומרים אחרים בקיבה ובקרביים מאותתים למוח על רעב או שובע. בהתאם, הסיו מצא את האובסטטין נוכח הן בקיבה והן ברקמות המוח של העכברושים.

יותר מכך, החוקרים מצאו את הקולטן דרכו נקשר האובסטטין לתאים, כדי לאפשר לו לווסת את פעולות הקיבה והמעיים. משמעות הגילוי הוא כי החוקרים יכולים, בנוסף לחקר האובסטטין כתרופה אפשרית, לצוד חומרים נוספים שעשויים להיות קשורים לתאבון, ומטרתם היא אותו קולטן – מה שיקרב אותנו להבנת המערכת המסובכת הזו, ואולי יקדם אותנו בדרך לשלוט בה.