שכני, השחקן שמוליק קלדרון, התקשר אלי ביום ראשון. הוא היה על סף פאניקה. "גנבו לי את האוטו!" צווח. "אני ירדתי מהבית בדיוק כשהגנב יצא מהרחוב עם הסיאט!".
ניסיתי להרגיעו, ושאלתי אם יש לו ביטוח. "זה לא העניין," אמר וגילה לי שבבגאז' היו כל המזכרות, התעודות והמגנים שקיבל על הצגת היחיד שלו "טאץ' ווד". "מה עשו כל אלה בבגאז'? התעניינתי, אך הוא לא טרח להשיב ושאל אם אני מכיר אנשים מעולם הפשע שיוכלו לעזור לו במציאת רכבו. "צר לי לאכזב אותך," אמרתי, "אמנם נולדתי וגדלתי בשכונת התקווה, אבל למרות זאת לא השכלתי לרכוש לי את הידידים הנכונים." "מה, שום כלום?" שאל באכזבה. "נאדה", השבתי. אבל כעבור רגע נזכרתי במוסכניק יפואי שמטפל ברכבי. שמו עבד, ולו קשרים עם נציגיה של תעשיית גנבות הרכב ברשות הפלסטינית. לפני כחמש שנים נגנב רכבה של אימי, ובעזרת קשריו הושב הרכב, כמובן תמורת עמלת סוכן בסך 1000 דולר ירוק. שמוליק ביקש שאקפיץ אותו לשם.
שמוליק ידיד טוב ושכן מהאגדות. כשעברתי להתגורר לידו הוא לחץ את ידי, הציג עצמו ודרש ממני לדפוק על דלתו כל אימת שיחסר לי משהו במקרר. התרשמתי מאוד מנדיבותו וטוב לבו של השכן המנומש, ועוד באותו היום הזמנתי אותו לארוחה במסעדה קרובה למקום מגורינו. שם גיליתי פן חיובי נוסף באישיותו הבן אדם חובב מושבע של קוניאק מסוג משובח: רמי מרטן XO. אמנם אותה ארוחה עשתה לי חור ענק בכיס (על כוסית אחת גבו 125 שקלים), אבל אין מחיר לשכנות טובה ונעימה.
הייתי באמצע עבודה והצעתי לו לקחת את רכבי, אך הוא סירב, טען ששתה אלכוהול. ביקשתי ממנו שנעשה את זה בעוד שעתיים, והוא פרט לי על הנימים, אמר שבעוד שעתיים המכונית כבר תפורק בשטחים, וכל המזכרות, תעודות ההוקרה המכתבים ומאמרי הביקורת יאבדו לנצח. "אני מאוד קשור אליהם, אתה יודע, ההצגה הזאת זה החיים שלי," אמר.
שמוליק הוא הלום קרב, נפגע במלחמת יום הכיפורים. את המחזה טאץ' ווד כתב בעקבות אירוע פוסט טראומטי, שחווה כ-20 לאחר המלחמה. בניסיון נוסף לשכנע אותי לדחות את עבודתי ולנסוע איתו למוסך היפואי פיתה אותי בבקבוק רמי מרטן XO, אחד מעשרה שקיבל במתנה מהקהילה היהודית בניו-יורק, שם הופיע בחודש האחרון. כשאמר את מילות הקסם קיבלה העבודה שלי עדיפות משנית. יצאנו לדרך. הייתי משוכנע שניסע תחילה לתחנת משטרה כדי לדווח על הגניבה. "לא, לא," אמר, "אנחנו נתייבש שם חמש שעות, ובינתיים הסיאט תפורק". "אז שאישתך תלך, או הבן" הצעתי. "היא בעבודה, והוא לא זמין. נו, תסע, תסע יותר מהר," האיץ בי והוציא מתיק הצד הגדול שלו את בקבוק הקוניאק המשובח. "הנה הבקבוק שלך", אמר, חלץ את הפקק, מזג מעט לכוסית סניפטר, ש?אף אותה נשא תיקו, ולגם באיטיות. חלל הרכב הקטן התמלא בניחוחות הקוניאק הכבדים . "למה כאן? למה כאן? אני נוהג, למה אתה מגרה אותי?" רטנתי.
"אז תיקח כוסית?" אמר באדישות. סירבתי, שמרתי על חוק הברזל של משרד התחבורה. אבל הוא עינה אותי, לגם בהנאה רבה, עורר בי תשוקה בלתי נסבלת למשקה, ובנוסף לא הפסיק להביע את חששו לגורל המזכרות הרבות שברכבו. ברחוב אילת נתקענו בפקק. שמוליק מזג לעצמו כוסית נוספת, קרב אותה לאפו ושאף את הניחוחות המתוקים מרירים. "החלטת לשגע אותי היום, אה?" שאלתי. "מה אתה רוצה?" תמה. "תיקח כוסית, על פי החוק מותר לשתות כוסית אחת."
"אבל אתה יודע שכוסית אחת היא יותר מדי בשבילי, כי חמש וגם שבע לא מספיקות לי אחר כך!" התעצבנתי. "אז תתאפק," סינן באדישות והבעיר יותר את חמתי. "למה אני צריך לנהוג? אולי נתחלף, אתה תנהג ואני אשתה!?" "השתגעת?" השיב, והוסיף בהיתממות, "אני כבר אחרי ארבע כוסיות".
שעה ארוכה עמדנו בפקק הארור, והוא לא הפסיק לדבר על המזכרות. הרגשתי לחץ בחזה, הצטערתי שיצאתי מהבית. והריח של הקוניאק, אח, הריח, הריח המחרמן הזה, הטריף אותי לגמרי. "בשביל מה הבאת את הבקבוק איתך?" הרמתי את קולי, "אני עושה לך שרות, ואתה עושה לי בחינת בגרות?! בחייך, ככה לא מתנהגים, אתה לא בנאדם!"
"או-הו, נודניק אלכוהוליסט!" שמוליק נאנח, חיסל את המשקה וטמן את הבקבוק עמוק בתיקו.
אחרי שעה וחצי של עצבים וגירויים אלכוהוליים בפקקים הגענו סוף סוף ליפו. עבד סעד עם ארבעת עובדיו. בירות וערק היו מונחים על השולחן, לצד סלטים ומטעמי גריל. עבד קיבל אותי בלחיצת יד, ואמר שהמוסך כבר סגור. הכרתי לו את שמוליק, וגיליתי לו את הסיבה לבואנו. הוא הזמין אותנו להצטרף לשולחן. שמוליק לעס סטייק ולגם להנאתו מהבירה הצוננת שעבד מזג לכוסו. עבד ניסה למזוג גם לי אך נאלצתי לסרב. "אני נוהג," אמרתי והתבוננתי בשמוליק בקנאה ובכעס רב. מתסכול לא יכולתי להכניס פירור לפה. בתום הארוחה עבד הרים כמה טלפונים, ונד בראשו. "בשעה האחרונה לא הגיעה סיאט טולדו לאף משחטה בשטחים," אמר. שמוליק המבושם נד בראשו בצער, לגם מכוסו והחל לגולל את סיפור חייו, למעשה הציג בפניהם חלקים מהצגתו. עבד ועובדיו היו מרותקים, בלעו בשקיקה את דבריו המומחזים. בינתיים התחלתי לשתות, קודם בירה, אחר כך כוסית ערק. תחושה נינוחה אחזה בי.
מזגתי לי כוסית נוספת. שמוליק קטע את דבריו, שאל אם אני שותה על קיבה מלאה. נדתי בראשי לשלילה, והוא הזכיר לי שאני צריך לנהוג. "אני אשאיר את הרכב בחוץ, ונתפוס טכסי," אמרתי וחיסלתי את הכוסית השנייה. "לפחות תאכל משהו," חזר והעיר לי. על השולחן היו מונחים רק שאריות, ואני ויתרתי על העניין. הבטתי בתיק שלו, וחטפתי דודה לקוניאק היקר. ניסיתי להתאפק, אבל לא החזקתי מעמד. ידעתי שבמצבו שמוליק יציג בפניהם במשך שעה או שעתיים, לכן הוצאתי את הבקבוק והכוסית מתיקו. לשמחתי עבד ועובדיו היו כבר רוויים, וגם שמוליק סירב שאמזוג לו. וכך, באיטיות, בלגימות קצרצרות, מצאתי את עצמי מחסל למעלה משלושה רבעים מבקבוק התענוג הצרוף.
למחרת התעוררתי בשעות הצהרים, התרחצתי ויצאתי מהבית. שמוליק פגש אותי בחדר המדרגות, שאל לאן פני מועדות. אמרתי לו שאני צריך לתפוס טכסי ליפו כדי להחזיר את רכבי. "בוא, בוא, אני אקפיץ אותך," אמר וטפח על שכמי. התבוננתי בו בהשתוממות. "מה תקפיץ אותי, איך תקפיץ אותי?" שאלתי. "אתה לא זוכר?" השיב. "אתמול בלילה, כשחזרנו מתחנת המשטרה מצאתי את הרכב שלי בחנייה. מסתבר שהוא לא נגנב, הבן שלי יונתן לקח אותו לשטיפה, ולא אמר לי."
ניסיתי לאמץ את זכרוני. "מה, היינו בתחנת משטרה?" שאלתי. "כן, יא שיכור, אחרי עבד נסענו להגיש תלונה... אמרתי לך אלף פעם לא לשתות על קיבה ריקה... יאללה, בוא ניסע. יש לי בתיק בקבוק חדש, אני אנהג ואתה תעשה עליו את הסיפתח... איזה משקה בן זונה זה, אה? עושה ראש, או הו! אבל לפני כן אני לוקח אותך לאכול, מישהו צריך לדאוג לבריאות שלך... אולי תמצא אישה ותתחתן, יש לי אחות רחמנייה להכיר לך, מעוניין?".