מקרה של לוזר ידוע מראש

לפני אשמורת ראשונה, קצת לאחר שלוש בבוקר, מזמין המועמד את העיתונאים ללשכתו. הוא מבקש לערער על 13 קלפיות. קשה לדעת מה חושב על כך כתב גל"צ צעיר, שבעת לידתו הספיק כבר השק של שמעון פרס להתמלא ביותר הפסדים ממתנות אצל סנטה קלאוס.

27 אלף, מספר הקולות שקיבל עמיר פרץ אתמול, הוא נתון קרוב לפער המזערי שבעזרתו ניצח בנימין נתניהו את פרס ב-1996. האם פרס זוכר את כל המספרים הללו? את 19 המנדטים שאבדו למפלגתו ב-77'? את 25%, הפער בו הוביל על בגין בבחירות 81'? את כמות הקולות שמרכיבים 0.5% - הפער הסופי לטובת הליכוד באותן בחירות - שהספיק למנדט אחד ולקואליציה של 61 מנדטים? את הרכב "הבוגדים" בהתמודדות בינו לבין משה קצב בשנת 2000?

אין לי ספק שהוא זוכר. כי פרס, שהוא ראשון מבין מדינאים, הוא גם האחרון מבין הפוליטיקאים. קטנוני, נקמני, קנטרני. נכון, הוא מעולם לא איבד פאסון, בכל הפסדיו, כמעט אף פעם לא התלהם ולא התקפל לנגד ההשפלה. לא זו של העגבניות בכיכרות של 1981 ולא זו של שריקות הבוז וקריאות ה"כן!", אל מול תהייתו הקולנית ("אני לוזר?!") בהיכל התרבות ב-1997. אך מי שנחשב לחולם הגדול ביותר של הפוליטיקה הישראלית, הוא גם ההוזה הגדול ביותר בכל הקשור לתפיסת דעת הקהל. בשעת הכרעה, נדמה כי הוא מתכנס בעצמו ומפליג בדמיון אל מחוזות רחוקים: אל נאום הנישא מעל בימת האו"ם, אל האולם המלכותי בו מעניקים את פרס נובל בשטוקהולם, אל מדשאת הבית הלבן או אל הקוקטיילים בחווילתו של ארנון מילצ'ן בלוס אנג'לס.

שעתו העצובה ביותר של פרס היא בין מיצרי ההכרעה. כשידוע כבר כי הוא הפסיד, אבל האסימון טרם נפל. בשלב זה, בו הוא נדרש לקבלת את דין הבוחר, הוא מתקומם בבכיינות, במסכנות. כך לפני כעשור, עת נולד הביטוי "קולות הימאים", וכך לפנות בוקר של היום הזה, כשבפרצוף נעלב ומותש, בישיבה על כסא, הוא רטן כנגד הכתבים העייפים כי "ישנן מספר תוצאות לא סבירות".

במפלגת העבודה, שהפכה לצל חיוור ואומלל של עצמה; שנתנה לעסקנים בדרג ז' להשתלט עליה, כבר אין שום כוח ליצירתיות. כפילגש זקנה שמאהביה כולם זנחוה, היא עוד טורחת מידי פעם לקום, לאפר את פניה המקומטות והלאות, ולתת לכל מאן דבעי לבוא בשעריה. לא משנה אם יהיה זה חלמאי מזוקן מעיר צפונית, או מנהיג פועלים בינוני שכל הידע שלו מסתכם באיומי הורדה של שאלטרים. העיקר שיבואו, שיגאלו אותה מהמציאות הפתטית של עצמה. אין לה כבר כוח לנסח לעצמה מציאות חדשה. בשעה כזו, של אורגזמה ממוחזרת וחסרת ריגוש, לא מצליחים חבריה אפילו לנסח ביטוי חדש להבעת אושר. "שחר של יום חדש", אמרו הבוקר במטה פרץ. שחר של יום ישן, יודעים כבר כולם בלבם.

אינני זוכר מי היה הפרשן הראשון שהשווה את שמעון פרס לסיזיפוס, הגיבור הטרגי מהמיתולוגיה היוונית. האם הוא אשם בתיוגו של פרס כלוזר נצחי? נדמה כי מעולם, בשום פינה על כדור הארץ, לא החזיק אף פוליטיקאי ברצף כזה של כשלונות מאופיינים. כן, לכל מפלותיו אותה תבנית. אפקט פרס. המועמד מתחיל את מירוצו, מתנייד באלגנטיות על גבי מחמאות הקולגות, ניחוח הסקרים ואהדת הרחוב. עם הזמן נוצר סדק בשריון הקמפיין. מכאן והלאה ייבנה המומנטום נגדו, והוא מצדו לנצח ינהל את הקמפיין שלו בשלומיאליות אדירה, כמחפש כל דרך אפשרית להכשיל את עצמו. ימים לפני ההכרעה שום דבר כבר אינו ברור, והנועזים מבין הפרשנים כבר ירשו לעצמם לדבר על "מהפך". ביום הבחירות הכל ייראה פתאום צמוד עד לכדי אי-בהירות. המועמד יעווה פניו ויתחיל להטיח האשמות. עם ספירת הקולות, תתברר התוצאה. ואז יתחילו ההאשמות – כלכלת בחירות והפצצת כורים (81'); מניפולציות באמצעות ילדות קטנות (84'); קיסר השתמש בהסתדרות (92'); ביבי הביא מצביעים מתים (96'); ברק הצביע לקצב (2000); התוצאות במספר מגזרים לא פרופורציונליות (2005).

ובינתיים, יתכונן המועמד שמנגד לנאום ניצחון. תמיד הוא יהיה פחות טוב מפרס, כי מוכשר כפרס באמת עוד לא צמח לנו. הפעם זהו פרץ, אותו מנהיג הסתדרות כושל, שהזיכרון היחיד מפעילותו הענפה הוא של ניחוח הזבל ברחובות והלחץ בנתב"ג. כי עמיר פרץ, אותו ספיח חיוור של חיים רמון בהסתדרות, מנהל את הפוליטיקה שלו כמו שהוא מנסח את מילותיו. כלומר – עקום. כל מי ששמע את נאום הניצחון שלו הבוקר, יודע זאת. אומרים עליו, על פרץ, שפיו וליבו שווים. חבל אולי שליבו מעט עילג.