הגידו כן לזקן

אריאל שרון הוא "זקן ועייף ועדיף שיחזור ללטף כבשים בחווה שלו", כך הציעה בדצמבר 2001 אשת שר החוץ לבוס של בעלה. אבל הזקן (77) לא קנה את הצעת הצעירה, אדומת השיער והתוססת ו... נשאר לעבוד במקום ההוא וגם להעסיק את בעלה הצעיר (יחסית כמובן) של הוגת הרעיון. בינתיים יש לו גם מקום עבודה וגם זמן ללטף כבשים בחוות השיקמים. יש לו גם לווי אבטחתי ורפואי צמוד, ואין לו דאגות בכל הנוגע לתשלום עבור תרופות ועמידה בתור המתיש של בית המרקחת על מנת לרוכשם.

קשיש נוסף שעובד לצידו הוא המשנה שלו: שמעון פרס (82), העסוק בימים אלו בגיבוש קהל יעד שיבטיח ויממש את משימת הגבורות הלא חדשה שלו: כיבוש ראשות העבודה והממשלה. אחרי ניתוח קטרקט ועם הרבה מרץ, לדבריו בגלל תזונה נבונה ושתי כוסות יין ליום, ממשיך להתרוצץ ברחבי הארץ. הגיל, מבחינתו, שייך רק לתעודת הזיהוי.

בכל תולדות המדינה לא עמדו בראשות ממשלתה אנשים כה מבוגרים כבימים אלה. בעת יסוד המדינה היה דוד בן-גוריון בן 62, בגילו של מתן וילנאי כיום, מ"צעירי העבודה", הצעיר רק בשנה מאהוד ברק. לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק שמיר במועדי היותם ראשי ממשלה היו צעירים בגילם משרון, פרס וטומי לפיד. לבן גוריון קראו ה"זקן" - בגיל שבו שמעון פרס עדיין המשיך לבנות לעצמו תדמית של "צעיר לנצח".

בין התיאוריות של מדע המדינה והקשרה לפוליטיקה של קשישים כמקבלי החלטות ידוע, כי בעיתות משבר חוזר הבוחר למועמדים בני הגיל השלישי: זקני העיר והמדינה, כי בהם הוא רואה משענת איתנה ומנוף לימים טובים יותר. נכון שהמדינה אפשרה בחוק לעבוד יותר שנים, אבל מי רוצה זקנים במקום עבודה? שרון ופרס ימשיכו בוודאי, לקבל החלטות קרדינאליות במדינה עוד קדנציה אחת לפחות. הם אינם נופלים ברשת הגבלת הגיל בשרות הציבורי כאחד האדם ומן וידוע שבמקצועות הללו כלל לא קיימת פתיחות בקבלת עובדים בגילאים מתקדמים.

אם הם לא היו מי שהם ומשובצים היכן שהם, בוודאי היו משתלבים בבית אבות פריפריאלי, יושבים שעות בלובי המאובזר ומסבירים - לכל מי שעוד מוכן היה לשמוע אותם - איך הם היו עושים הכל טוב יותר. בין לבין היו מבקרים בקופת חולים, נוטלים פה ושם תרופה נגד לחץ דם, מחביאים מכשיר שמיעה זעיר בארובת האוזן ונוטלים מידי בוקר ויטמין סי. להגן מצינון וחיסון נגד שפעת – מה שבטוח בטוח. לחו''ל הם היו נוסעים רק למעיינות מרפא במזרח אירופה ולא לשיחות עם ראשי ממשלות או בחדר הסגלגל בבית הלבן. מה שהם לא יודעים היום, ממרום כיסאם, הוא שקשה להיות קשיש בישראל.

שיעור הקשישים העניים גבוה מאוד בישראל. כמעט מחצית מאוכלוסיית הקשישים סובלים מהתעללות והזנחה וחשים בבדידות נוראה. באחרונה, בשל תוצאות הסטטיסטיקה הזו, הוקמה ועדה לבדיקת הסוגייה. לא בטוח שתוצאות הבדיקה יסייעו לקשישים שהשתתפו בסקר ולא קשה להבין גם מדוע. הכנסת הצהירה כי היא רואה בנושא אתגר, אך זה נשמע טוב כשיש תקשורת ומצלמות, ויום אח''כ, אף אחד כבר לא זוכר אותם. עוד מעט אפילו יצביעו על תקציב שיגרע בהטבותיהם.

בעתיד מצבם של הקשישים צפוי רק להחמיר, חוזי העבודה דחקו הצידה את הביטחון הסוציאלי והעתיד הכלכלי של מי שהיום נחשב צעיר, בורגני ומרוויח טוב. במקביל, תוחלת החיים תמשיך לעלות גם בגלל איכות החיים המשודרגת ורפואה מונעת ובולמת. בכל מקרה ומצב, לא פשוט ולא יהיה קל להיות זקן, ותיק, קשיש, תלוי, סיעודי - וכל מה שגורר אחריו מושג הגיל המשויך למי שהיה ועוד מעט לא יהיה. חשוב לזכור כי בזכותם אנחנו כאן, וחייבים להעריך ולהוקיר אותם ולא להשליכם לעת זיקנה. יום הקשיש השבוע יהיה אחר אם כל אחד מאיתנו ייקח את הנאמר לעיל לליבו פנימה ויחשוב "מה אני כפרט עושה בנדון".

תשאלו את עצמכם מתי פעם אחרונה עזרתם לקשיש קהה עיניים לעבור את הכביש?
מתי ויתרתם לאדם זקן בתור בקופת החולים?

ובכלל: מתי פעם אחרונה דיברת עם הדוד הישיש שלך ודרשת לשלומו, לאו דווקא בגלל הירושה שבדרך? אל תיתממו, קשישים, בעיני רבים בחברה, הם לא קולים ולא בעניינים ויש הרואים בהם טרחנים, מטרידים ומשבשים את שגרת החיים הצעירים. המצב היה קצת יותר טוב אם כל אחד מאיתנו היה "מאמץ" קשיש, מדבר איתו פעם ביום-יומיים, בא לבקר ביום שישי או שבת עם חבילה עוגיות (ללא סוכר) ואפילו יוצא עם הקשיש הקרוב לשעה של סיבוב בקניון הקרוב, מבלי להתבייש שעל הזרוע תלוי קשיש מאושר.

במקביל יש לחייב את הרשויות המקומיות לאלתר, להסב עובדים ולגייס מתנדבים שיאתרו את הישישים חסרי הישע ולהתמקד בטיפול בהם כך שאת יתרת ימיהם יעבירו בכבוד הראוי. לפתוח קווי טלפון ושם לדווח על קשישים המנוצלים לרעה, נסחטים ועזובים.

והחשוב מכל: צריך להחליף את הסי.די - לשנות את החשיבה ואפילו להשתמש בדיסקט הישן, זה של ספר הספרים ששם כבר נכתב והדרת פני זקן. ואנחנו שמתרחקים מהתורה, מתרחקים גם מיישום האמרה ושוכחים שעוד מעט גם אנחנו נהיה שם.