4 בנובמבר - כיבוי צופים

אולי היא לא יודעת את זה, אבל אותה נערה ראשונה, שבאה בליל הרביעי לנובמבר לכיכר מלכי ישראל, עם חולצתה הגזורה בקו הצווארון, צמתה הקלועה ונר בידה, הדליקה למעשה את מדורת השבט האחרונה. יחד איתה קוששו עצים למדורה זו נשיא אמריקאי, שלמד שתי מילים בעברית ועשה לאומה מזרח תיכונית שלמה צמרמורת, עורך חדשות ששלף קטע כינורות שילווה את משדרי השבוע בערוץ הנצפה במדינה ועוד.

נכון, את המדורה הזו ראינו בוערת באירועים שונים, שמחים ועצובים. בכיכר מגן דוד בכ"ט בנובמבר, במקלטים של ששת הימים, במקלטי הטלוויזיה המעטים מצויידים באנטי-מחיקון, מולם התגודדו משפחות השכנים לצפות במכבי תל אביב לוקחת גביע ראשון. אך כגודל מדורת רבין, גודל השבר שאחריה. כמו תהליך פיזיקלי לא מוסבר, הפקרנו את אותה לכידות מופלאה בת שבוע, לטובת מפץ גדול לרסיסים חברתיים, שנדמה כי לא יתלכדו לעולם. נראה כי בכיכר מלכי ישראל של נובמבר 95', אמרנו שלום אמיתי ולבבי אחד לשני, בפעם האחרונה, לפני שכולם יילכו הלאה, לנישות החברתיות הקטנות והאגואיסטיות שלהם.

לא הייתי נער נרות, אבל הייתי נער, שמנסה למצוא את דרכו בעיר הגדולה ומוצא תחושה של נחמה בדמעותיה הקולקטיביות של מדינה שלמה, בחיבוק שכולם רצו להעניק לנכדה ג'ינג'ית אחת ובמילה "שלום", שמלמלנו בהתרגשות לעבר מסך הטלווזייה, שם השקיף פרצופו הנרגש של בפטיסט חובב שמנמנות.

כי לכמה ימים, הייתה כאן תחושת של אחדות גורל. אז כולנו היינו מעגל של דן שילון, ובעשר השנים שעברו מאז, הפכנו לתפוצה רחבה של ערוצי נישה קטנים. עשר שנים של אינטרנט וסלולר, של מאה מערכות בחירות, של שבר חלום השלום. שטפון המדיה על כל צורותיה עמעם את ראייתנו, המעורפלת ממילא, הפיגועים הקהו את חושינו ונפילת התאומים ערערה את יסודות הבטחון האחרונים שלנו – אלה המוצאים נחמה בדגל עם פסים וכוכבים. חוסר סובלנות שוטף את החברה, הגזענות הרימה מחדש את ראשה, הציניוות היא מעדן החודש - בכל חודש, וכולם עסוקים, בעיקר, בלדאוג לישבן של עצמם.

אבל כנראה שעוד יש תקווה לסולידריות. יש סטארט אפ חדש של לכידות, שנתגלה בשנת העשור לרצח רבין, ודווקא בערוצי הטלוויזיה הזרים. כן, אני נשבע לכם, שמתוך הרחמים (והחלחלה) שבצפייה בדיווחי הצונאמי, רעידות האדמה והטביעה של ניו אורלינס, קלטתי זיק של קנאה. קנאה אל מול זרים המחבקים אחד את השני, אחים לרגע הנותנים סעד איש לרעהו ושירת 'קומ-בא-יה' ספונטנית באיצטדיון הרוס. כי הדבר היחיד שעשוי לאחד אותנו, כנראה, הוא אסון טבע גדול. מי יודע, אולי בשבר הסורי-אפריקאי תמצא ישראל את החמלה ההדדית שאבדה לה.