יום השואה שלנו ושלהם

לכבוד השר האחראי על סמלים וטקסים:

כרבים אחרים, גם אני וחלק גדול מבני משפחתי נכללים במה שמוגדר כדור שני לשואה. דור השני לשואה מהווה למעשה מעין קורבן לאירוע שלא היה בו. הסיפורים ויתרה מכך: השתיקה הרועמת, הפכו לשגרת יום יום בבתים אלו. בכ"ז בניסן ניתן מעט דרור לכאב והרגש בשתי דקות הדומייה והטקסים העצובים ושידורי האומר מלאי התוכן אודות אובדן, זיכרון וגבורה.

נושא השואה היהודית, מטבעו, נקשר רק במי שהוא יהודי. העולם המודרני כמעט ולא ציין אירועים בנושא. גם לא הקדיש מוזיאונים, אנדרטאות ומסורות זיכרון כלשהן בנושא. רק בשנים האחרונות אודות למאבק חסר גבולות של ניצולי שואה, אישים, מנהיגים ואחרים, הוקמו ונפתחו אתרי זיכרון באירופה ובארה"ב המנציחים את שואת העם היהודי. הם גם התמודדו מול מכחישי שואה למיניהם וניהלו מאבק קשה למיגור התופעה. שיא ההכרה הבינלאומית, עד לאותו לילה גדול בעצרת האו"ם, היה הענקת פרס נובל לאלי ויזל.

ביום ג' השבוע, אישרה מליאת עצרת האו"ם – פה אחד - כי ה-27 לינואר, יום שחרור אושוויץ, יהיה יום זיכרון עולמי לשואה. בנוסף הביעה העצרת התנגדות גורפת להכחשת השואה. קבלת ההחלטה באו''ם ונאומו של שגריר ישראל - דני גילרמן – ריגשו את כולנו. מילות הסיום בנאומו: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'', העלו דמעה בזווית עיני עת נזכרתי בנספים. ההחלטה לא תהיה מושלמת אם לא ישונה חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם ישראל תציינו ביום הזיכרון העולמי. אגב, אשתקד, ציינה מדינת ישראל ביום זה את יום המאבק באנטישמיות.

זאת ועוד: יום ה-27 בינואר, כבר הפך בשנים האחרונות ליום הזיכרון לשואה בכמה וכמה מדינות אירופיות. לעם היהודי ולמדינת ישראל יש עניין רב ביצירת חזית משותפת של מאבק בשנאת ישראל כמו גם בתיעוד וקיבוע יום זיכרון זה גם ברחבי העולם.

שר יקר, בשנת 1951 החליטה כנסת ישראל להכריז על יום כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות. תחילה חשבו חברי הכנסת לקבוע כי יום הזיכרון לשואה יתקיים בי' בטבת, יום התענית; אך כיוון שאין לו נגיעה לאירועי השואה, נפסל הרעיון. ט''ו בניסן הוא יום פרוץ המרד בגטו וורשה. מצדדי קיום יום הזיכרון צידדו בתאריך זה שהיווה את הסמל גם לגבורה היהודית. אלא מה, יום זה חל בחג הפסח והרבנים התנגדו להפוך את חג הפסח והחרות ליום אבל. לאחר מחשבה נוספת הוחלט לא לבטל את קיום יום הזיכרון בסמיכות תאריכים למרד גטו וורשה והפור נפל על יום כ"ז בניסן, שבוע לאחר תום המרד.

לעניין זה יוזכר כי רק בשנת 1959 החליטה כנסת ישראל לחוקק חוק ספציפי לקיומו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה (חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט 1959). יום זה, על פי ההסברים בחוק, נועד להתייחדות עם זכר השואה על מעשי הגבורה והמרד. בין השאר נקבעו דרכי קיום יום הזיכרון הכוללים עצרות עם, טקסים אזכרות ועוד. עם השנים שונה פה ושם החוק ואף ניתנה לבתי שעשועים האפשרות לפעול רק אם יועלו בהם נושאים ההולמים את רוח היום. כך מצאנו עצמנו צופים בסרטי תעודה בבתי קולנוע והצגות שנושאיהם עוסקים בסוגיית השואה.

אתה ודאי יודע כי החלטת עצרת האו"ם מהווה החלטה חיובית היכולה לעמוד במדרג חשיבותה כשנייה במעלה להחלטת האו"ם על הכרזת המדינה. יש כאן למעשה אשרור להכרה בישראל ועם ישראל כמדינת וקהילת קורבן שלהם מגיע ארץ-מדינה ונחלה לשם תקומתם. אין זה גם סוד כי בימי ראשית המדינה לא ממש אהבו, בלשון המעטה, את שארית הפליטה. ניצולי השואה היו "גלותיים", חלקם נחשבו למי שדבקו בהם בעיות נפשיות והם היו שונים, לדעת חלק מהוותיקים, "הישראלים היפים", שנלחמו בפלמ"ח וביתר המחתרות והשתלבו בצה"ל, והיו חלק בלתי נפרד מהמאבק לעצמאות בארץ הקודש. מנהיגי העולם, אף הם, לא תמיד צידדו ב"בכיינות" מנהיגי ישראל והצגת הזכויות של העם היהודי על בסיס טענות שהתבססו על היותנו קהילת קורבן ש"חייבים לה". גם המאבק השקט ולעיתים הסוער, בעיקר על רקע השילומים מגרמניה, שינה את ההתייחסות והעלה את נושא השואה ושארית הפלטה על סדר היום הציבורי והפך לחלק מתרבות הזיכרון של העם היהודי בארץ ובתפוצות.

השנים עשו את שלהם ואירועי השואה תפסו מקום יותר מכובד והניצולים הוערכו יותר בקרב בני הארץ וילידיה.
הערכת הניצולים קיבל גם פן ממוסד: אירועים וימים חשובים המתחילים בחג החירות, עובר ליום הזיכרון לשואה ומסתיים ביום העצמאות, נשזרו באקט המכונן של המדינה. כך גם הקשר שבין שואה, גבורה, תקומה ועצמאות.

שר נכבד, היום גם מתוך מחווה וגם מתוך האדרת השואה עדיף יהא שכנסת ישראל תחליט ליישר קו עם התאריך בו מתקיים יום הזיכרון העולמי לשואה ולגבורה ושיהווה חלק בלתי נפרד מיום הזיכרון העולמי. בלאו הכי היום המדויק למרד גטו וורשה אינו היום שבו מתקיים יום הזיכרון כיום. חייבים לשנות ולקבוע שגם מדינת ישראל ויהודי העולם יציינו את היום הזה פעם אחת בשנה ביום שקבע האו"ם.

תאר לך שר נכבד שבינואר נקיים טקסים כמו בכל העולם ואח"כ שוב טקס כי כך נקבע בחוק הישראלי. זה יתיש את הזוכרים וימזער את עוצמת הזיכרון בין תאריכי זיכרון ומחויבות לתאריך העולמי ואח''כ חצי שנה אחרי – טקס על פי החוק הישראלי. ולסיכום: ממטרותיו החינוכיות של יום זיכרון עולמי לשואה כמו גם המאבק באנטישמיות יחזק את המועדות לנושא והזיקה שבין רדיפת העם היהודי למאבק נגד הציונות ומדינת ישראל.

חשוב שנראה לעולם כולו כי גם אנו, כמדינה ועם, עשינו מעשה גם מתוך כבוד לנספים ושאיריהם וגם במטרה למקד את הזיכרון ליום אחד ולא להיסחף לעודף ימי זיכרון מחשש לזילותם עם השנים. כאן גם ניתן יהיה להשתלב במנגנון המעקב של האו"ם להנצחת השואה ולפקח מהמקום הנכון על ההנצחה בארץ ובעולם ומיגור תופעת הכחשת השואה. מבחן ההחלטה יהיה ביישומה. קודם כל במערכות החינוך בישראל, ובמיוחד במדינות שבהם האנטישמיות גואה. מדינת ישראל חייבת לאחוז בקצה החבל האיתן שהושלך לפתחה, לאחוז בו חזק לעבות אותו בתכנים רבים ככל הניתן. יש גם לחייב את נספחי התרבות בעולם