חורבן הבית בבוסטון

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היה לבוסטון רד סוקס בעלים בשם הארי פרייזי, או כפי שנודע בשמו המלא: הארי "את מי מכרת ליאנקיז היום" פרייזי. הוא היה קמצן (כמו הרבה בעלים בעידן ההוא) שהוקסם מהדולרים הרבים שנופנפו לעברו על ידי היאנקיז. ב-1920 עשה פרייזי את השגיאה שבבוסטון ביכו עד לשנה שעברה: הוא מכר ליאנקיז שחקן אחד יותר מדי. את בייב רות'.

86 שנה ביכתה עיר שלמה את אובדנו של הבייב, הפסיכולוגי יותר מאשר הפיסי. עד שבשנה שעברה נסגר המעגל. לא עוד קללה, לא עוד בייב, לא עוד כשלונות. הבוסטון רד סוקס אלופי העולם. אחרי שנים למודות סבל היה איש אחד חתום יותר מכולם על ההישג הזה, ילד יהודי בן 30 מברוקליין, מסצ'וסטס, שגדל על ברכי סיפורי הבייב וטד וויליאמס - ת'יאו אפסטיין, מנכ"ל הקבוצה.

אפסטיין (אפשטיין, האמריקאים קוראים לו אפסטיין) הפך למנכ"ל הצעיר ביותר בתולדות המשחק. עוד בטרם מלאו לו 28, כבר ניהל את אחד הפרנצ'ייזים הכי מצליחים בארה"ב מבחינה שיווקית, וקיבל עליו אתגר גדול: לנסות ולהביא אליפות לבוסטון. והוא עשה את זה, כמו ענק. כן, הוא גם נכשל לפעמים. היו לו פלופים כמו ביונג היונג קים, ג'ף סופאן, רמירו מנדוזה והשנה גם וייד מילר. אבל כשחושבים על דייויד אורטיז, קורט שילינג, סקוט וויליאמסון, ברונסון ארויו ועוד טריידים אמצע עונתיים טובים כמו דאג מינטקייביץ', אורלנדו קבררה ודייב רוברטס, מבינים כמה טוב הוא היה.

זה לא העניין של הטריידים. כדי שטרייד יהיה טוב צריך גם מזל. אבל לאפסטיין יש תכונה שלא לכל האנשים יש: הוא מסוגל להודות בטעויות. ב-2003 החליט שבבוסטון תהיה "ועידת קלוזרים" - קבוצת מגישים שבכל יום יסגור מישהו אחר את המשחק. הקונספציה הלא פופולארית קרסה מהר מאוד, ואפסטיין הבין את זה והחתים את ביונג היונג קים מאריזונה. כשקים התברר ככישלון, הוא עבר לסקוט וויליאמסון, שהובא תחילה כסט-אפ מסינסינטי ועשה עבודה פנטסטית בפלייאוף ב-2003. הוא לא זז משולחן חג ההודיה של קורט שילינג, עד שזה אמר לו "טוב" ובא לפנוויי ב-2004.

באותה עונה אפסטיין, כיאה לתלמידו של בילי בין מאוקלנד, ניסה להנהיג את שיטת ה"סמול בול" - משחק קונסרבטיבי בלי הקרבות ובלי גניבות בסיסים כמעט, והקבוצה דישדשה. הטריידים במהלך העונה, על אורלנדו קבררה ודייב רוברטס (שהגיע בטרייד שהושם בצל בשל הטרייד של קבררה ומינטקייביץ' על נומאר גארסיהפארה), היקנו מימד אחר של מהירות לקבוצה, היא החלה לשחק "סמול בול" ולקחה אליפות, גם בזכות הגניבה המפורסמת של רוברטס במשחק 4 מול היאנקיז.

בסיפורים האלה יש טוב ויש רע, אבל החיץ ביניהם לא מוחלט, בדרך כלל. האמת כמעט תמיד נמצאת באמצע. לעולם לא נדע מה אמרו ת'יאו אפסטיין ונשיא הרד סוקס, לארי לוקינו, בחדרי חדרים שהניע את המנכ"ל היוצא לסרב להצעתו של הנשיא, אבל אם צריך לקחת צד, וגם אם לא חייבים, לוקחים את הצד של אפסטיין. לוקינו, שטיפח במשך יותר מעשור את אפסטיין כבן חסות, הוא איש שיכול להיות בלתי נסבל. השיקול הרשמי הוא מחלוקת כספית, אבל על בסיס ההיכרות עם לוקינו מעימותיו עם מנהלים אחרים ושחקנים שונים, אפשר להניח שאפסטיין לא עזב בגלל חופן דולרים.

לוקינו הוא איש שיחסי האנוש שלו לא טובים, בלשון המעטה. הוא הצליח להמאיס עצמו על הרבה מאוד אנשים. נומאר גארסיהפארה סירב להצעה של 60 מיליון דולר לארבע שנים כי נעלב ממנו. אלכס רודריגז ירד מרעיון בוסטון כי לא אהב את הטון בו הנשיא דיבר אליו. שניהם שחקנים שאופיים הבכייני עשה לעצמו כבר שם, אבל אי אפשר להגיד שאין דברים בגו. בימים הקרובים, כשלוקינו יפסע במורדות רחוב לנדסדאון למשרדים ביוקי וויי, הוא ירגיש שעיר שלמה מסתכלת עליו. הוא יודע שהוא פישל פה, ובענק. אומרים שתמיד יכול לבוא מישהו יותר טוב? יכול להיות. אבל מי כבר יכול להיות יותר טוב ממנכ"ל שגדל בעיר ושבוסטון לא היתה עבורו רק קופת מזומנים, אלא אגוז קשה לפיצוח שהוא ניתץ לרסיסים?

כעת בוסטון בלי ת'יאו, ת'יאו בלי בוסטון ולוקינו עלול להיזכר לדיראון עולם כהארי פרייזי של ההיסטוריה המודרנית של בוסטון. מה עכשיו עבור שני הצדדים? הלוס אנג'לס דודג'רס פיטרו את פול דה פודסטה, המנכ"ל הכושל, ויש להם כסף. אפסטיין עלול ליפול להם ליד כפרי בשל, אם יסכים לעבור ללוס אנג'לס ולשקם עוד קבוצת פאר שרוצה לחזור לגדולה. אסור לשכוח: פרנק מק'קורט, בעלי הדודג'רס, גדל במסצ'וסטס ועקב אחרי הרד סוקס גם בשהותו במערב. הוא רצה בזמנו להחתים את גרסיהפארה על חוזה ענק והוא מאוד אוהד את אפסטיין ובכלל מה שמגיע מבוסטון. גם סן דייגו פאדרס והוושינגטון נאשיונלס מעוניינות. רעיונות הזויים יותר מדברים על השיקאגו קאבס, ה"מקוללת" היחידה שנשארה מהטריו של הרד סוקס-וייט סוקס-קאבס, ועל הטמפה ביי דוויל רייס, קבוצה עם תקציב פצפון שעשויה להוות אתגר מסוג אחר.

על הכוונת של בוסטון יושבים כעת קווין טאוורס, המנכ"ל של סן דייגו שאיבד לאחרונה כוח ומכיר את לוקינו עוד מימיו בפאדרס, ג'יי פי רישארדי, יליד וורסטר מסצ'וסטס ומנכ"ל הטורונטו בלו ג'ייז, גם הוא חניכו של בילי בין, פאט גיליק, שעשה בעבר נסים בבולטימור ובסיאטל, ובראיין סביאן, מנכ"ל הסן פרנסיסקו ג'איינטס, שגם הוא מגיע מניו אינגלנד. יש אולי תחליפים טובים מאפסטיין, אין טוב כמוהו.