חרוזי ראפ במקום אבנים ברצועת עזה

רחוק מהשורשים שלה בניו-יורק, מוסיקת הראפ מוצאת קול חדש בעזה, כשחבורת נערים פלסטינים שרה על התסכול בחיים תחת הכיבוש.

נאדיר אבו-עייאש, חבר בקבוצת ההיפ-הופ הראשונה ברצועת עזה, PR (Plastiniam Rappers ואחד מכותבי מוסיקת הרקע של הקבוצה, אומר: "ראפ הוא הדרך שלנו להתנגד לכיבוש. זה הנשק שלנו". הוא מדבר בשקט, בביישנות, שלא מתיישבת עם הקול המחוספס והמילים הקשות שלו, שנצעקים דרך הרמקולים של מערכת הסטריאו שמאחוריו.

הלהקה, שהתחילה לשיר ראפ לפני שנתיים, מאמינה שההיפ-הופ מספק להם דרך אלטרנטיבית להשמיע את ההתנגדות שלהם לכיבוש הישראלי. הראפרים הצעירים, נאדיר אבו-עייאש, מוטאז אל-חואייזי ("מזו"), מוחמד אל-פארא (DR) ומחמוד פיאד ("בונד") שופכים את הרגשות שלהם לתוך העבודה. ההשראה נמצאת סביבם: אבו עייאש גר במחנה הפליטים מע'זי, למשל, וסביבו תזכורות רבות לתוצאות הכיבוש – בנין שנהרס, משפחה שהתייתמה, עוני. אל-פארא גר באחד האיזורים הפחות יציבים ברצועת עזה, סמוך לחאן-יונס, ולפני שלוש שנים נורה בזרועו על ידי צלף ישראלי. "עם כל מה שקורה מסביבנו, לא קשה לחשוב על שירים. ברגע שאתה מושפע ממה שאתה רואה, אתה כותב", הוא אומר.

באל-ג'אזירה דווח, כי לפני כמה חודשים, הקבוצה הוזמנה להופיע במופע גדול בצרפת, אבל לא הצליחה להגיע מכיוון שהמשטרה הישראלית אסרה על צעירים פלסטינים בגילאי 16-35 לצאת מעזה. בשביל אל-פארא, זה היה נורא. "הייתי בשוק. כעסתי. אז התחלתי לכתוב". התוצאה היתה שיר שהלהקה עומדת להוציא. "אני פלסטיני... אני כמו אסיר, מנוכר בתוך ארצי/ בשבילך פלסטין, הזעקה שלנו הושתקה/ המילים שלנו נאסרו/ התנועה שלנו שותקה".

כמובן שלשירה בעזה יש בעיות משלה, הן חברתיות והן פוליטיות. הבעיה הבסיסית ביותר היא הקושי להפגש כדי להקליט שיר. הנסיעה מחאן-יונס היא אתגר בפני עצמו, מכיוון שבדרך מביתו לאולפן אצל אבו-עייאש אל פארא חייב לעבור דרך מחסום אבו חולי, שמבתר את מרכז הרצועה מדרומה. הדרך לוקחת שעה ביום טוב. הבעיה תחריף אם הקבוצה תשקול שיתוף פעולה כל שהוא עם להקות בגדה המערבית, בשל האיסור הישראלי על תנועה בין עזה לגדה וההפך. אבל הלהקה לא מתכוונת לתת לגבולות פיזיים לעצור אותם – הם מקווים להקליט שיר באמצעות האינטרנט, עם ראפר פלסטיני מלהקה ערבית-ישראלית שנקראת זיזאל.

כמצופה, הלהקה התמודדה עם לא מעט ביקורת מרגע שנוסדה. "זה היה הפעם הראשונה שאנשים כאן שמעו משהו כזה. הם אמרו שהם לא יכולים להבין אותנו – שאנחנו מדברים מהר מדי, והם העבירו ביקורת על הלבוש שלנו ועל הסגנון המוזיקלי, מכיוון שהם תפסו אותו כ'מערבי'", אמר אל-חואיזי, מחברי הלהקה. "אנשים היו מבולבלים בהתחלה. אבל בהופעה הראשונה שלנו, התגובות היו מדהימות – אנשים מכל הגילאים הקשיבו בהתלהבות".

באותה הופעה היתה הצלמת ויוצרת הקולנוע הפלסטינית-אמריקאי ג'קי סאלום, שמצלמת כרגע סרט דוקומנטרי על ראפ פלסטיני. הסרט, "היפ-הופ אבני-הקלע", מתמקד בחיי היום-יום של ראפרים פלסטינים החיים בעזה, בגדה ובתוך ישראל, מתוך הכוונה להראות "קולות התנגדות אלטרנטיביים" במאבק הפלסטיני.

סאלום אמרה שבתחילה התכוון לצלם ראפ פלסטיני בגדה המערבית ובישראל. היא גילתה את קיומם של הראפרים בעזה במקרה, כשנתקלה באתר שבו אל-פארא פרסם הודעה על הלהקה שלו. "ההופעה היתה החלק המרגש ביותר בטיול כולו", אמרה סאלום. "היא עמדה כנגד רוב מה שאנשים חושבים על עזה, שהיא כל כך פרימיטיבית. בשבילם, הראפ הוא נשק כנגד הכיבוש – הם זורקים חרוזים במקום שבו אחרים זורקים אבנים".

הזמרים הצעירים אמרו שהם העדיפו את הראפ על פני צורות מוזיקליות אחרות בגלל הגמישות שלו, ומכיוון שהוא מאפשר להם לבטא את רגשותיהם. לפי סאלום, אלא בדיוק הסיבות שבגללן הסגנון הזה מרגש את המאזינים. "ראפ הוא ז'אנר מקובל ופופולארי, ויש לו את היכולת להתעלות מעל גבולות עולמיים. מכיוון שהוא מוכר כל כך, הוא נשמע לאנשים נגיש, מזמין. כשאנשים מאזינים להיפ הופ הם מגיבים מיד. אנשים מעוניינים מאוד לשמוע אותו, מכיוון שהוא בא מהלב", אמרה. "אנשים ששומעים את הלהקה הזו שרה ראפ בסרט אומרים 'וואו'. הם חבר'ה רגילים, שמקווים להביא פנים אנושיות לקונפליקט ולשנות את הדרך שבה אנשים מגיבים".

החלום של חברי הלהקה הוא להיפגש, יום אחד, עם כל קבוצות ההיפ הופ הפלסטיניות, כדי לשיר ראפ ביחד במופע גדול. הם רוצים, במיוחד, להופע עם הקבוצה הערבית ישראלית DAM, שהם רואים כמודלים לחיקוי, וששירם "מי הטרוריסט?" שם אותם על המפה המוזיקלית.

הם מקווים שזה לא יוותר בגדר חלום. מילות אחד השירים שלהם מכריזות "הלילה יהיה חייב לעזוב, והיום יאיר עלינו". סאלום, יוצרת הסרט, אמרה ש"לרוע המזל, לא שומעים על עזה עד שיש פיגוע התאבדות. כשאתה שומע את המילה 'עזה', הקונוטציה היא ישר שלילית. שאלו אותי אפילו אם המוזיקה שלהם אלימה, ואם הם שרים על פיגועי התאבדות".

אל-פארא אומר שאלה בדיוק התמונות שהוא רוצה לשנות. "לאנשים יש דיעה קדומה על הנוער בעזה – שאנחנו מאוד לא מתקדמים. אנחנו רוצים להראות להם את ההפך. ראפ הוא הכלי שבעזרתו אנחנו רוצים להשמיע את המסר שלנו לעולם – על החופש שאנחנו מייחלים לו, על הדיכוי שאנחנו חווים ועל עזה באופן כללי".