בשעת חצות סיים עופר אלוש את משמרתו במסעדת "עובד" בכרם התימנים. הוא נעל את דלת המסעדה, נפרד מיערה, המלצרית הצעירה, והלך לביתו. הוא פתח את הדלת, הסיר את בגדיו הלחים מזיעה והתרחץ. לאחר מכן מזג לעצמו כוסית קטנה של ערק, הדליק את הטלוויזיה והשתרע על הספה. הוא בהה בתקרה וחשב על שני ילדיו המתגוררים עם גרושתו באילת. הוא אמנם דואג לשוחח אתם בטלפון כמעט מדי יום, אך למעלה מחודשיים לא ראה אותם. בשיחת הטלפון היומית גילה לו בנו בכורו כי אביו של חברו לכיתה השתתף בתשדיר פרסומת בטלוויזיה. קינאה היתה בקולו של הבן. עופר הוריד את עיניו אל המסך, התבונן במקבץ פרסומות ששודר בערוץ 2, והחליט להפתיע את בנו.
כמדי יום, נכנסתי למחרת בשעות הצהרים למסעדה, החלפתי שלום עם עובד, הבעלים, ומסרתי את הזמנתי למלצרית. עופר המיוזע, שעובד כטבח ומוציא מנות, הבחין בי מבעד לצוהר. הוא קינח את זיעתו במגבת המונחת על כתפו, חייך לעברי, יצא והתיישב לשולחני. "אתה חייב לעזור לי במשהו קטן," אמר לאחר שלחץ את ידי. "בכיף," אמרתי. הוא משך באף, הנהן בכובד ראש ואמר בלא מעט מבוכה כי הוא רוצה להופיע בפרסומת בטלוויזיה כדי להסב נחת לבנו. "הבן שלי ראה אתמול את האבא של החבר שלו בפרסומת. הוא לא אמר לי את זה אבל הרגשתי שהחבר שלו התחיל לעשות עליו דאווינים, כאילו אבא שלו מפורסם ואני סתם פארש... זה אכל אותי, כל היום וכל הלילה חשבתי על זה... זאת לא צריכה להיות בעיה להיות בטלוויזיה, נכון? יש שמונה מאות ערוצים, בכל ערוץ אתה רואה אלף פרצופים ביום... לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה בשביל להבין שכבר מזמן היה צריך להגיע התור שלי להיות שם, נכון?". כיווצתי את מצחי ואמרתי שאיני מבין במה אוכל לעזור לו. "באחד הכתבות שלך כתבת שהיית שחקן או שלמדת משחק, אני כבר לא כל כך זוכר... בטח יש לך קשרים. אני חייב להופיע בטלוויזיה, לא בשבילי, בשביל הבן שלי."
המנה הגיעה לשולחני. "אתה רוצה להיות שחקן?" שאלתי ודחסתי לפי את המג'דרה האלוהית. "ת'אמת, חשבתי להיות ניצב... אבל עכשיו כשאתה מדבר על זה, זה יכול להיות מגניב." "אז תתחיל ללמוד," אמרתי, "אם תרצה אעזור לך להתכונן לבחינות הכניסה לבית ספר למשחק. יש לי לא מעט מחזות בבית, נשארו לי מתקופת הלימודים. אני אחפש לך שני מונולוגים ואעבוד אתך עליהם."
"אבל אני בן 34, זה לא מבוגר בשביל להתחיל ללמוד?" "לא חושב," אמרתי בפה מלא. "וכמה זה עולה?" התעניין. "עד כמה שידוע לי, בשלושת בתי הספר הגדולים, המחיר הוא בסביבות 15000 שקל בשנה, והמסלול הוא של שלוש שנים.". "השתגעו לגמרי, מה זה המחירים האלה? חוץ מזה מי יכול להרשות לעצמו ללמוד שלוש שנים? אני קורע את עצמי בעבודה, 12 שעות ביום, לא נשאר לי זמן לנשום...". "אז אולי תירשם לסדנה של פעם או פעמים בשבוע, סתם בשביל החוויה," הצעתי, "אתה לא צריך להפסיק את החיים בשביל זה, תצבור ניסיון וביטחון, תשים תמונות אצל סוכן או סוכנת ותתחיל להתגלגל..."
הוא הניד את ראשו לשלילה. היתה שתיקה ארוכה. הוא נראה מהורהר ומיוסר. התבונן בסועדים ואחר השפיל את עיניו אל הקרקע. ניחשתי מה עובר בראשו. גם אני גרוש, אב לבת שמתגוררת עם אמה. מבין דבר אחד או שניים בגעגוע וברצון לרצות. בתי,למזלי, מתגוררת בעיר ולא במקום מרוחק, כמו ילדיו של עופר, כך שיוצא לי להיפגש אתה לעתים קרובות. אבל בכל זאת. לא אני הוא שמגדל אותה, ולרגע אחד זה לא מפסיק לצבוט ולהטריד את מנוחתי. בשעות ובימים שהיא איתי, אני כמעט מבטל את עצמי, עושה הכל כדי לרצותה. הופך ליותר ידיד או רע קשוב מאשר אבא מחנך. מעולם לא הרמתי עליה את קולי, בטח לא את ידי, לא פוקד עליה דבר, מפנק ונותן ללא גבול.
"חודשיים לא ראיתי אותם, אינעל העולם!" אמר עופר בכאב בלי להרים את עיניו מהקרקע. הצעתי לו את המובן מאליו: לקחת חופשה מהעבודה ולטוס לאילת, כדי להיות קצת עם ילדיו. אך הוא ביטל את דברי בהנפת יד. טען שלא יוכל לעמוד בזה כלכלית. "יש לי שכר דירה ומזונות על הראש, אני לא יכול להרשות לעצמי אפילו יום אחד של חופש. אבל בסוף השבוע הבא הם יבואו אלי, חבר שלי יקפיץ אותם לתל-אביב... אז מה אתה אומר, אתה תוכל לעזור לי? אני רוצה להפתיע אותם, שפתאום הם יראו אותי בטלוויזיה, יהיו גאים בי, ויספרו לחברים שלהם שאבא שלהם מפורסם..."
רצונו העז הזכיר לי את התקופה הקצרה שבה שיחקתי. בתי היתה אז כבת חמש. באותה שנה הופעתי בטלוויזיה בכל מיני תפקידים זניחים, שוליים, ולא היה גבול לאושרה כשצפתה בי. התקשרה נלהבת, התגאתה בפני חברותיה, השוויצה באבא שלה. התרגשתי עד דמעות כששמעתי אותה צווחת בטלפון, "אבא, ראיתי אותך בטלוויזיה, אני אוהבת אותך, אוהבת, אוהבת עד השמיים."
"מאחד עד עשר, עד כמה זה חשוב לך להופיע בפרסומות?" שאלתי. "11!" השיב במהרה. "אני רוצה להזהיר אותך," אמרתי, "השוק הזה מסריח, יש הרבה נצלנים, ואתה צריך להיזהר מהם כמו מאש." עופר בלע את רוקו. "מה, ממה אני צריך להיזהר? כולה אני רוצה להיות ניצב בפרסומות, ולא ראש ממשלה...," אמר.
אחד ממכרי הוא במאי פרסומות. בערב התקשרתי אליו וסיפרתי לו על הרצון של עופר. תיארתי לו את צורתו החיצונית והוא מיד שלל את העניין. בזמן הקרוב הוא אמור לביים שתי פרסומות, אחת של אופנה, בכיכובן של שתי דוגמניות מובילות, ובשניה יהיה אחראי לקמפיין של אחת מחברות המשקאות. לעת עתה, הוסיף, אין לו צורך בניצבים בני שלושים פלוס. הבטיח שכשיהיה משהו יתקשר ויעדכן.
למחרת הגעתי למסעדה, הזמנתי את ארוחתי מהמלצרית, וסיפרתי לעופר על שיחת הטלפון עם במאי הפרסומות. הוא נראה מאוד מאוכזב. נתן לי להבין כי משיחתנו ביום הקודם יצא בציפייה גדולה מדי. התנצלתי והבהרתי לו שבמקצוע הזה הדברים מתגלגלים לאט, וכי הוא צריך לתת לזמן זמן.
"היום עוד פעם דיברתי עם הבן שלי," אמר, "ניסיתי לבדוק אם הוא יודע איך האבא של החבר שלו נכנס לפרסומת. אבל הוא לא רצה לדבר איתי על זה. לא יודע למה. כנראה הילד ההוא יותר מדי משוויץ, והבן שלי מתבאס מזה. אני חייב להיות בפרסומת, חייב. אני מרגיש שזה יעשה לו מה זה טוב."
לא יכולתי להישאר אדיש. אמרתי שלא כך הוא צריך לרצות את בנו, הזכרתי שוב שתעשיית הפרסומות צינית ואכזרית, שמנצלת את תמימותם של אנשים הכמהים להתפרסם בכל מחיר. הוא התבונן בי ונד בראשו בהסכמה. קבלתי את הרושם שהשתכנע כי אושרו של בנו תלוי בדברים חשובים ומהותיים הרבה יותר מהשתתפות אביו בתשדיר פרסומת.
למחרת הוא לא היה במסעדה. הייתי משוכנע שלקח חופשה ונסע לבקר את ילדיו באילת. אך עובד, הבעלים, סיפר לי שבשעות הבוקר עופר ביקש להשתחרר לכמה שעות, כדי לעשות סידורים, וכי הוא צריך לחזור בקרוב. רבע שעה אחר כך נכנס עופר למסעדה. הוא היה לבוש בסגנון ספורט אלגנט, חייך חיוך גדול. "מה קורה?" שאלתי אותו, "אתה נראה חגיגי ומבסוט כאילו מצאת ג'ובה." עופר התיישב מולי ואמר בהתלהבות: "מותק, לא ג'ובה ולא שתי ג'ובות! הייתי עכשיו בסוכנות של ניצבים, עשיתי בוק, צלמו אותי והבטיחו לשלוח אותי לפרסומות. זה עלה שלוש וחצי אלף שקל, אבל זה בתשלומים ולא במכה אחת. אמרו לי שאני מחזיר הכסף אחרי ארבע-חמש פרסומות. אחי, אני הולך לשחק אותה יהודה לוי... הבן שלי יהיה בעננים..."