דראג קווין בעל כורחו

ביום הראשון ללימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, הגיעה ליאת אקטע לכיתה באיחור. זה היה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. עורה השחום, תלתליה הארוכים, שדיה הזקורים וישבנה המוצק הארוז בטייטס שחורים – כל אלה פסעו והתיישבו בכיסא הפנוי לצדי.

ראיתי אותה לראשונה בבחינות הכניסה לסטודיו, וכבר אז עוררו בי נתוני הפתיחה שלה חרדה גדולה. הזכירו לי את שכל כך רציתי לשכוח. כחצי שנה לפני כן נחלצתי בעור שיני מבחורה שדמתה לליאת עד כאב. הרבה צלקות השאירה בי האקסית. האסרטיביות שלה גבלה בערסטיביות מעוררת אימה. היתה קנאית חולנית, ונתקפה בהתפרצויות זעם אלימות. צלחות וכוסות הושלכו עלי במשך עשרת חודשי הקשר הנתעב, בצירוף קללות ואיומים. כל כך פחדתי ממנה. היא היתה לא צפויה, חוללה סצינות באמצע הרחוב. ביני לבין עצמי כיניתי אותה מדיאה חממי. מאז ועד הטיפול שעברתי באחרונה התרחקתי ממתולתלות שחומות וסקסיות כמו מאש. כל אחת כזאת הזכירה לי את המיתולוגית, והעבירה בי, שלא באשמתה, חיל ורעדה. עם הכנסה של ליאת לכיתה ידעתי שצפויות לי שלוש שנים לא פשוטות בסטודיו. בדיעבד התברר שתחושותיי לא הטעו אותי. גם ליאת נטתה להתפרץ בקלות, אינה שמה מחסומים לפיה.

באחד התרגילים הראשונים התבקשנו להציג את עצמנו ולהצהיר על כוונותינו. רבים מחבריי לכיתה אמרו שהם שחקנים לכל דבר. זה למד משחק בתיכון, זאת שיחקה בהצגה או שתיים בתיאטרון "החדר", האחר השתתף בסדרת טלוויזיה וכדומה. ליאת אמרה שהשתתפה בצוות בידור במלונות באילת, רקדה ושיחקה, רכשה המון שעות במה. "אני הרבה זמן שחקנית", אמרה, "יש לי תמונות אצל סוכנת ואני הולכת לאודישנים". הבימאית אורנה בן חורין ז"ל, שהיתה החונכת שלנו באותה שנה, שאלה אותה מדוע אם כך נרשמה למסלול לימודים תלת שנתי. ליאת משכה באף, שפשפה את עיניה האדמומיות, ואמרה, "כי אני רוצה להופיע בתיאטרון, ושם לא יקבלו אותי אם לא אלמד. ניסיתי, אבל אפילו אודישן לא רצו לעשות לי."

כשהגיע תורי אמרתי שאין לי שום ניסיון, "כל מה שאני יודע הוא שאני לא יודע כלום, נרשמתי ללימודים בשביל ללמוד." החונכת המנוחה פידחה אותי קשות, רציתי לקבור את עצמי כשירדה על השחקנים בפני עצמם, כולל על ליאת. "זאת צריכה להיות הגישה, וכדאי שתגלו קצת ענווה," הצביעה עלי ואמרה להם. אוי ואבוי לחיים שלי, חשבתי לי כשחזרתי לכיסאי. איזו התחלה מעאפנה, כולם ישנאו אותי עכשיו. מבטי התלמידים הנזופים הופנו לעברי, ולא יכולתי להרים את עיני מהרצפה. חשתי במבטיה הדוקרניים של ליאת. לרגע הרמתי את עיני, ומבטינו הצטלבו. הבעתה היתה קשה, ראיתי את האקסית מול עיני, דמיינתי אותה משליכה עלי חפצים, מקללת ומשפילה אותי מול כל הכיתה.

אם במודע או שלא במודע, מעתה ואילך עשיתי הכל כדי לרצותה ולהרגיעה, כפי שנהגתי עם המיתולוגית. כשביצעה תרגיל זה או אחר הייתי הראשון להצביע ולתת משוב. ותמיד החמאתי לה ופרגנתי, גם כשהביצוע לקה בחסר. באחת הפעמים התמהמהתי בתגובתי – והיא שלחה לעברי מבטים חצי נעלבים חצי מאיימים. באותו תרגיל היא באמת פישלה בגדול, אך בשל מבטיה הנוקבים הרמתי את ידי ואמרתי שהיא מבזבזת את זמנה בסטודיו, "עם כשרון כזה את צריכה לקרוע את השוק." הדברים יצאו ממני בטון הכי כן שיכולתי לגייס. ליאת העלתה על פרצופה חיוך ענק, הפריחה לעברי נשיקה באוויר, והפנתה אצבע משולשת לעבר אחת הבנות, שקודם לכן קטלה את תרגילה.

בהפסקה ביקש יורם לווינשטיין, שניהל את אותו שיעור, לשוחח איתי. "אני לא מבין אותך," אמר, "בדרך כלל הביקורות שלך ענייניות ומעניינות, ורק עם ליאת הן פשטניות, חסרות מעוף וחסרות אינטליגנציה... חוץ מזה אני שם לב שהקול שלך רועד כשאתה מבקר את התרגילים שלה. אני לא רוצה להיכנס למה שקורה ביניכם ברמה האישית, אבל תגיד לי בכנות, היא מפעילה עליך לחצים? היא עושה עליך מניפולציות כדי שתשבח אותה ליד כולם?"

התבוננתי בו ובלעתי את רוקי. איזה שחקן ג'יפה אני, הרהרתי, איך הוא מצליח לקרוא אותי. "מה פתאום!" הכחשתי "היא לא מפעילה עלי שום לחץ... היא פשוט... פשוט, פשוט שחקנית אה... שחקנית, מצוינת, אתה לא חושב?" גמגמתי. הוא התבונן בי בחשד והודיע שאת התרגיל הבא – סצינת המרפסת מרומיאו ויוליה לשקספיר – הוא רוצה שאבצע עם ליאת. הרגשתי שאני נופל מהרגליים. הדרישה הזו תובעת ממני אין ספור שעות של חזרות איתה. ביקשתי לעבוד עם פרטנרית אחרת, אך הוא עמד על שלו.

זה היה אחד החודשים הקשים בחיי. הכל נעשה לפי רצונה. את החזרות תבעה שנעשה בדירתה, את לוח הזמנים הכתיבה על פי יומנה, לא ספרה אותי מחצי מטר. החליטה שהיא הבימאית של התרגיל, וקבעה שנהפוך את התפקידים. היא תגלם את רומיאו ואני את יוליה. "כולם יגנבו על זה," אמרה, "זה יהיה מה זה מקורי." אי אפשר היה להתווכח אתה. העמידה עצמה בצורה כזאת שכל הפוקוס יתרכז בה. חמתו של יורם בערה לאחר הצגת הסצינה בסטודיו. עמדתי לצדה של ליאת בחצאית ופיאה בלונדינית ארוכה, וספגתי את עלבונותיו. הוא האשים אותנו בבחירות לקויות, שבלוניות וחובבניות. בזמן שאמר את דבריו נעצה בי ליאת מבטים, שכמו תמיד העלו בי זיכרונות מימים קשים. באופן אוטומטי נכנסתי לדבריו של יורם ואמרתי שכל הבחירות הן שלי, הצהרתי כי אני לוקח אחריות מלאה על כשלון התרגיל, וכי ליאת חפה מכל פשע. איזה חסר אישיות אני, חשבתי, גבר מוכה ועלוב נפש. הסרתי את הפיאה מראשי, נשכתי את שפתיי וקברתי את עיני בקרקע.

בתום שלוש שנות הלימודים ליאת ניסתה להשתחל לתיאטרון, אך לא הצליחה. בלית ברירה החלה לעבוד כרקדנית במועדונים. במהרה אספה אל חיקה קבוצת רקדניות ורקדנים, הפכה למיני תעשייה. בעלי מועדונים הזמינו ממנה צוותים למסיבות סוף השבוע וליאת הפכה לחיית לילה. מדי פעם צצו שמה ופרצופה במדורי הרכילות, בעיקר לצדו של אורי שטרק, מי שהיה, ואולי אף עודנו, מלך חיי הלילה של העיירה.

ערב אחד התקשרה אלי וביקשה שאחליף את אחד הרקדנים שלה, שנקע את רגלו. היא נשמעה מאוד לחוצה, יותר מצווה מאשר מבקשת, יותר נובחת מאשר מתחנחנת. בקול רועד הזכרתי לה שיש לי שתי רגליים שמאליות, אבל זה לא עשה עליה שום רושם. "אתה לא צריך טכניקה, אני צריכה אותך כדראג קווין, אתה שחקן, תיכנס לדמות ותנסה להתחבר למוזיקה... בוסי, אני מחכה לך אצלי בבית. תגיע תוך שעה ואני אלביש ואאפר אותך," והיא נתקה בלי להיפרד ובלי שאספיק לאשר את בואי.

מה לי ולדארג קווין, לעזאזל, חשבתי לי כשהנחתי את השפופרת במקומה. מה לי ולהופעה במועדון של הומואים? ולא שיש בזה משהו רע, כדברי סיינפלד. אבל בכל זאת. באותה תקופה התגוררתי בשכונת התקווה. חשבתי שאם ישמעו שהופעתי כדראג קווין ייחרץ דיני, יסקלו אותי באבנים. כל הדרך לביתה רעם קולו של איציק קלה מהטייפ שבאוטו. "כשאמרת לי בוא אלי, כל גופי רעד," זימר הכורדי הירושלמי ולא ידע עד כמה צדק. "לא נורא, אני אמור להיות שחקן, זאת חלטורה," מלמלתי כשאיפרה אותי. "אמרת משהו?" שאלה בטון הלחוץ שלה. "לא, לא אמרתי כלום," השבתי.

אותה הופעה היתה אחד מרגעי השפל הגדולים בחיי. פיזזתי על הבמה בשמלה מגוחכת, נעלי עקב גבוהות, איפור כבד ופיאה אימתנית ורציתי להימחק מהיקום. לצדי רקדו סמי הורי, שהיה אז בן זוגה, ורנן חיים, שלמד אתנו אצל לווינשטיין ולימים התפרסם כשוטר הקירח בסדרת הטלוויזיה הצווחנית "זינזנה". מבטיה מזריי האימה של ליאת, שעמדה מתחת לבמה וסימנה לי להפיח חיים בריקוד, לא תרמו להרגשתי. הביזיון נמשך 45 דקות שנראו לי כמו נצח. כשירדתי מהבמה, מיהרתי לחדר ההלבשה. ליאת נכנסה נסערת. טענה שזלזלתי, צרחה עלי והכריזה שהיא לא מתכוונת לשלם לי ולו אגורה שחוקה אחת.

מאותו הלילה ניתקתי איתה את הקשר למספר רב של שנים. בינתיים עברתי טיפול שחיזק אותי, קילף ממני טראומות וחרדות. לפני כשנתיים הקשר התחדש ביוזמתה של ליאת. ביקשה שאחווה דעה על סיפור שכתבה. לא שכחתי את אותו הערב במועדון, אבל כמובן סלחתי. פגשתי ליאת שונה לגמרי. השנים עשו את שלהן, היא הפכה לפחות תזזיתית ונבחנית, פחות חמוצה ויהירה. אבל לפני כחודש הבחנתי ברגרסיה במצבה. כמו בתקופת הלימודים, היא שוב לא ראתה איש ממטר, הולכת עם הרצון שלה עד הסוף, ערסטיבית כמו המיתולוגית מדיאה חממי.

ידעתי שהיא לחוצה מהצגה חדשה, שהיא עובדת עליה עם השחקנית והבימאית דליה שימקו. השתיים מעבדות למחזה את סיפורו של אלמודובר "פאטי דיפוזיה", וההצגה אמורה להעלות בסוף החודש בתיאטרון הבימה. לליאת זו הצגה ראשונה בתיאטרון הלאומי, כך שהבנתי את הלחץ שלה. לפני כשבועיים התקשרה אלי, אמרה שיש לה משהו חשוב לומר לי בארבע עיניים. קבענו בבית הקפה השכונתי. "דודי, אני הולכת לבקש ממך משהו," אמרה עוד לפני שהספקתי להתיישב. "בהצגה יש קטע קצר של דראג קווין, שיוקלט מראש ויוקרן על מסך," הוסיפה. "הדמות היא של רקדן חובב, וזה שיגלם אותו צריך להיות דמות מכובדת ומוכרת, וחשבנו שאתה מתיישב על הנישה הזאת..." "מותק, תישכחי מזה, ומהר," לראשונה ביטלתי את דבריה, "אני לא מכובד, ולא מוכר ולא בטיח, ואל תנסי לקנות אותי במילים יפות!" היא שלחה בי מבט נוקב. "אתה לא רוצה שאספר לכל השכונה שהיית דראג קווין במועדון של הומואים, נכון?" שאלה בטון מרושע. "אז תחשוב על זה עוד פעם," הוסיפה, "חוץ מזה זה יהיה בהבימה, מקום מכובד, נקודה! ועכשיו תביא סיגריה, אני בלחץ בן זונה!".