תרדו מהנייקי של חלוץ

שק החבטות התורן, מערכת הביטחון, שוב הופיעה על הכוונת של מליצי החסכנות והתקינות התקציבית ב"הארץ". משעשע ביותר היה לקרוא שהנה דווקא כתבה זו שוחטת את "הפרה הקדושה האחרונה, ומהווה הצצה למסדרונות הרפת". טוב, אז קודם כל תודות למאמצי החשיפה מחדש (ומחדש ומחדש) של ערוותו תקציב הביטחון לדורותיו, לא הצבא ולא תקציב הביטחון מהווים פרה קדושה. לאחר אין ספור כתבות, חלקן נכונות וחלקן דמגוגיות, מדובר למעשה בשאריות סטייק חרוך יותר מאשר פרה קדושה, ובבית מטבחיים יותר מאשר רפת. אבל נאה קשירת הכתרים העצמיים הללו של הכותבים.

ניגוח התקציב הינו מלאכה קלה למדי. אחרי הכל חלק נכבד מהעוגה התקציבית ברוב המשרדים מתבזבז על האדרת השר הממונה, מינוי מקורבים לתפקידים מקצועיים וכן חלוקת כספים אלו או אחרים למוסדות בעלי צביון התואם את השקפת עולמם של השר הממונה או חברי קואליציה המעוניינים לקדם אינטרסים סקטוריאליים.

לזה קוראים סחר-מכר פוליטי ואף שלעיתים הוא מסריח הוא לרוב כשר. מה שנותר אחרי עלויות אלו, שהוא בכל זאת חלק הארי, מנותב לאפיקים המטיבים עם כלל אזרחי ישראל. למרות שזהו המצב בכל המשרדים, תחת כל הממשלות, עדיין קיימת נטייה לתקוף בעיקר את תקציב הביטחון. נטייה הנובעת מתפיסה מוטעית לפיה עוד כסף לביטחון משמע פגיעה בחינוך, ברווחה ובתחומים נוספים; אך תפיסה זו אינה לוקחת בחשבון את ההשפעה שיש לביטחון על כל תחומי החיים.

קל לשכוח שהצלחת פיגוע גדול אחד פוגעת בכלכלה, בתיירות, בתשתיות ובמספר תחומים נוספים. וששמירת עליונותו של צה"ל היא בכל זאת ערובה להמשך קיומה של המדינה. אין בדברים אלו לרמוז שתקציב הביטחון חף מטעויות ושניתן בהחלט לבצע בו שינויים אך הביקורות שוב ושוב מתאפיינות במגמת ניגוח ועושה עוול לאנשי הצבא. כיוון שדווקא בתקציב הביטחון כמעט ולא קיימת היכולת לתגמל סקטור זה או אחר כבשאר המשרדים (כגון הכספים הייחודיים, או אפלייה תקציבית על בסיס דתי או גיאוגרפי).

כצפוי, בביקורת על התקציב שוב משלחים חיצים במשרתים בקבע. מתברר שאלו זכאים לתקציב של 800 ש"ח לשנה להוצאות פנאי וספורט. נורא. באמת, למה שמג"ד בשיריון, או סגן אלוף בעל מומחיות בתחום האיראני בצוות חשיבה במטכ"ל יקבלו תקציב לקנות זוג נעלי נייקי וכרטיס וחצי לפילהרמונית פעם בשנה? למג"ד יש את נעלי הצבא הקלות שלו לריצה בשעות הפנאי והסגן אלוף יכול להאזין במקום לפילהרמונית לרדיו טהראן.

וממש מכעיסה את הכותבים העובדה שאנשי הקבע משלמים 50% מהביטוח הלאומי ומס הבריאות. מעבר לקטנוניות שבטענה, ספק אם מישהו היה מתחלף איתם בצורך להגיע לחובש ביחידה, להיות מופנה לרופא היחידה ואח"כ לרופא מומחה, ושם להמתין שבועות לעיתים עד שהמכון בחר"פ יואיל בטובו לקבל אותך. וגם מפריע לכותבים שאנשי הקבע "אינם משלמים על תרופות". נכון, הם לא משלמים על תרופות כי הם חלו במקום העבודה והמעסיק משלם להם על זה. הצבא.

ועוד בכתבה טענות על משכורתו של אלוף (כי ידוע שבצה"ל יש אלפי אלופים) שנושקת ל-40 אלף ברוטו שזה לא יותר מדי בהתחשב בשעות העבודה של האלוף, אחריותו וספק אם יש בה לפצות על ההקרבה של משפחתו; אבל בשביל הכותבים גם "חשיפה" זו עושה קולות של פרה, לא משנה כמה פעמים היא נחלבה בעבר.

ומכאן כבר עוברת הכתבה לפסים פטריוטיים של ממש בתוקפה את רכישת מסוקי האפאצ'י לונגבואו בסכום של 640 מיליון דולר לפי תעריף של 24 מיליון למסוק (ותהרגו אותי איך זה מתחלק) בטענה שהמסוק לא הוכיח את עצמו בשדה הקרב, בצטטם תא"ל במיל'. וזה כלל לא משנה שאותו תת אלוף דיבר על יעילותם בעוד יותר מעשור ולא כעת. גם פרויקט המרכבה סימן 4 מהווה מטרה לחיצי הכתבים המהוללים; קטונתי להבין מדוע הטנק המוכתר כטוב בעולם מהווה השקעה לא נכונה, בייחוד לאור העובדה שמדינות העולם לא ששות למכור לנו טנקים חדשניים או כלי נשק בכלל. לצבאות ערב כוחות שריון רבים ומלחמת שריון בשריון, בניגוד לאמור בכתבה, הינה תרחיש סביר בכל מלחמה אזורית. ובכלל, האם זהו האפיק היחידי אליו מתנקזים כספי פיתוח האמל"ח? ממש לא.

יחד עם הטענה שצה"ל משקיע כספים בפיתוח אמצעי לחימה אנכרוניסטים, הכתבה גם תוקפת את הימצאותם של שלושת בתי תוכנה נפרדים, המאוכלסים ברובם על ידי אזרחים עובדי צה"ל. על השאלה כיצד יהיה ניתן למשוך את מיטב המוחות בשוק האזרחי מבלי להכריח אותם לנסוע לבית תוכנה יחיד, כמוצע בכתבה, המרוחק שעות מביתם, אין הכותבים מסוגלת לענות.

יכלו הכותבים להסתפק בטענותיהם (הנכונות) בדבר בזבוז כסף בנציגויות צה"ל בחו"ל, והצורך לאזן בין הצורך בסודיות לצורך בביקורת. גם הביקורת על מימוש איטי להחריד של החלטות ממשלה בדבר הפרטה ואזרוח שירותי הלוגיסטיקה בצה"ל היא בהחלט במקום; יחד עם זאת המצב במערכת הביטחון אינו שונה, וברוב המקרים טוב מאלו של שאר משרדי הממשלה הנוחים יותר למניפולציות של הפוליטיקאים. הבעיה היא שבמקום כתיבת כתבה רצינית, שקולה ועניינית, יותר קל לכתוב על זוג הנייקי החדשים של דן חלוץ ועל זה שהסמג"ד ב"נחשון" לא משלם על האקמול לכאבי הראש שלו ולקרוא לזה פרה קדושה, למרות שבינינו ,זה דומה יותר לברווז עיתונאי.