שרים וח"כים מהליכוד, שסיירו היום ביישובי יש"ע, נוכחו לדעת כי התמיכה בהם הולכת ופוחתת לנוכח מדיניות ההבלגה של הממשלה.
קבוצת הנבחרים, שכללה את השרים עוזי לנדאו, רובי ריבלין וציפי לבני, סגן השר גדעון עזרא והח"כים זאב בוים, אברהם הירשזון, איוב קרא ומיכאל איתן, ביקרה בעפרה, שילה, נווה צוף ובית אריה. הדברים הבוטים ביותר נשמעו דווקא בבית אריה, המזוהה עם תנועת הליכוד. מספר ראשי רשויות במטה בנימין לא חסכו את ביקורתם מהאורחים. הטענה העיקרית היתה שהם מרגישים שלמרות שהשילטון בידי "אנשינו", התחושה היא שאין עם מי לדבר. "לתושבים אין עם מי לדבר", אמר ראש המועצה האזורית שומרון, בנצי ליברמן, "אין להם חמצן, אין חשיבה. אני לא מבין איך מוסרית אפשר לשבת באופן כל כך אטום". ראש מועצת אריאל, רון נחמן, אמר כי תפקיד הצבא הוא לשמור על הביטחון ועל הממשלה לספק את הצרכים הכלכליים של התושבים. "לאנשים אין פרנסה. הם לא יכולים לצאת לעבודה, ספקים לא באים. תפסיקו לספר סיפורים פוליטיים". הבוטה מכולם היה ראש מועצת מעלה אפרים, אליעזר חסדאי. "הממשלה הזו צריכה להתפזר. צריך להיפרד מהשמאלנים, מי ראש הממשלה פרס או שרון? אנחנו רוצים לחזור הביתה ולא לקבור את מתינו", הוא אמר והזהיר "אם אתם חושבים שבמצב הזה 70 אחוז ישימו ליכוד בקלפי אתם טועים".
גם ביישובים האחרים לא ליקקו השרים והח"כים דבש. עירא רפפורט, תושב שילה אמר להם: "ציפינו שיהיה שינוי. לא בשביל זה העלנו אתכם לשלטון. אם לא יהיה שינוי ניקח אותו מכם". בני שוהם, שבנו יהודה נהרג מזריקת אבן לפני מספר שבועות אמר כי אינו מבין איך מצד אחד ראש הממשלה מחזק את המתיישבים במילים חמות ומצד שני מקפיא התנחלויות. הוא גם קבל על הקפאת ההתנחליות עליה הכריז שר הביטחון, בנימין בן אליעזר. "תפקידכם לעשות סדר" הוא אמר.
"חלק מדברים על עזיבה"
בנווה צוף, שתושביו סובלים מיריות בלתי פוסקות על רכביהם נשמעו אפילו סדקים בכושר העמידה המפורסם של המתנחלים. משה ודליה מזרחי, שביתם עידית נהרגה לפני מספר חודשים, סיפרו: "הכבישים בלתי נסבלים, אנחנו יוצאים רק כשאין ברירה, אנשים פוחדים לצאת. מדברים הרבה על עזיבה כי הממשלה לא נותנת ביטחון. האנשים רוצים להישאר, אבל הפחד גובר על הכל". אתי כהן, מהיישוב עטרת, שהיא ובעלה נפצעו קשה, באירועים שונים בשנים האחרונות אמרה כי "הילדים בטראומה. לספריה הילדה מפחדת ללכת לבד. כבר שכחנו מה זה נסיעה ברכב לא ממוגן. אנחנו קוראים לעזרה".
לצד קריאות העזרה, חשוב לציין, נשמעו גם קולות אחרים. קולות של אנשים שבטוחים ונחושים להישאר במקום בכל מחיר. אולם הקריאות לעזרה הן אלו שנשמעו חזק יותר והשאירו את הפוליטיקאים חסרי תשובות. ובאין תשובה, הדבר היחיד שנשאר היה לתקוף את איש המפלגה היריבה, בנימין בן אליעזר על ההחלטה לפנות את המאחזים.