זולפא אלחוסייני, עזה

עשרה ימים כבר מאחורינו, והכוונה כמובן לצום הרמאדן. מה שמאפיין חודש זה, מלבד הצום בן ה 14 שעות מדי יום, הוא תחושת הביטחון והנינוחות הרוחנית בקרב כל מוסלמי שומר מצוות. בנוסף לצום ולתפילה המרכזיים ברמאדן, המוסלמי לומד שיעור חשוב בהזדהות עם העניים, ש"צמים" כל השנה בגלל המחסור הכלכלי.

אצלנו בבית אני ובעלי צמים, כמובן, וגם בנינו הבכור, אנאס בן השמונה, ביקש להצטרף אלינו. בשעה 17:10 אנחנו אוכלים את הארוחה הראשונה, לאחר שמיעת המואזין במסגד. המעניין הוא שגם שלושת הילדים הקטנים שלנו (ראה בפרק האחרון בכתבה זו) נמנעים מלאכול לאחר שובם מבית הספר, ומחכים עד שאנחנו נתחיל לאכול.

במהלך הרמאדן עובדים שעה אחת פחות בשירות הציבורי הפלסטיני, כלומר 5.5 שעות ביום במקום 6.5. ביום שישי, שהוא במילא שבתון, החלטנו לצאת ולבלות קצת מחוץ לבית, כדי להעביר את הזמן עד לשבירת הצום. לא תכננו בכלל לאן לנסוע, יצאנו מעזה לכיוון צפון ובעלי, שנהג במכונית, אמר פתאום "ניסע לראות את אזור התעשיה בארז". נכנסנו לאזור התעשיה, שהיה משותף לישראלים ופלסטינים, מהכניסה הדרומית, שם תמיד ראינו בטלוויזיה את המוני הפועלים המחכים לכניסתם למפעלים. המפעלים עדיין עומדים, אבל ברור שהם נפרצו וחובלו, והם ריקים לגמרי מבפנים. בזמן ההתנתקות האזור הוכרז כשטח צבאי סגור ולבעלי המפעלים הפלסטינים לא הותר להיכנס אליו. בניגוד למה שהובטח להם, האזור לא אובטח כראוי וכשהם חזרו לאחר העברת הסמכויות הם מצאו את המפעלים שלהם ריקים. בתוכנית ששודרה בטלוויזיה הפלסטינית נקבו בעלי המפעלים הפלסטינים בשמותיהם של ישראלים מסויימים – חלקם אנשי צבא שהיו אמורים לאבטח את המקום – כמי שאחראים לפריצה למפעליהם.

כשנכנסנו לאזור היינו צריכים להפקיד את תעודת הזהות של בעלי בידי החייל הפלסטיני, וכשיצאנו בדקו בבגאז' שלנו שלא לקחנו כלום. החלטנו להמשיך בסיור לכיוון מה שהיה ההתנחלויות הצפוניות – ניסנית, דוגית ואלי סיני – אבל לאף אחת מהן לא הצלחנו ממש להיכנס. הדרכים לניסנית היו חפורות, עבודה של הצבא הישראלי לפני הפינוי. החלטנו להמשיך לאלי סיני, ועשינו דרך ארוכה באזור מהמם מבחינת הנוף שלו – דיונות חול, נוה מדבר עם דקלים ושיחים וכמה גמלים. לרגע חשבתי שאני בסיני, שם ביקרתי לפני 15 שנים. היה מעניין לראות כמה דרכים סללו כוחות הכיבוש באזור זה, כדי לפטרל ולשמור על שלוש התנחלויות.

כשהגענו ממש למרגלות הבתים ההרוסים באלי סיני, החייל הפלסטיני ששמר שם (לאורך כביש החוף ובאזורים שהיו בשליטה ישראלית יש נקודות של צבא פלסטיני - אוהל עם חמישה או שישה שוטרים, שלפעמים בודקים ולפעמים רק מנפנפים לאישור) ביקש שלא ניכנס, מאחר שהכניסה לרכבים פרטיים אסורה. בנוסף, הוא סיפר לנו שרק לפני שעה קלה ירה הצבא הישראלי על פלסטינים שהסתובבו באזור והתקרבו לגדר הגבול. כל מה שהצלחנו לראות מרחוק היה בתים הרוסים ושיח בוגנוויליה גדול פורח בין ההריסות.

משם נסענו דרך ארוכה בין דיונות החול, אבל לא הצלחנו להגיע עד דוגית. החול כבר מתחיל לכסות את הדרכים ובשלב כלשהוא הדרך נחסמה. לא היה טעם לשקוע בחול, הסתובבנו וחזרנו דרך בית לאהיה וכביש החוף, שהאזרחים הפלסטינים היו מנועים מלנסוע בו במשך כל הכיבוש. במהלך הנסיעה צפונה הופתעתי לראות עד כמה דוגית היתה מובלעת בתוך האזור הפלסטיני, שסימני חישוף הקרקע והדיכוי הישראלי עדיין ניכרים בו. גם בדוגית לא הצלחנו להיכנס ממש למקום בו היו הבתים, ורק באמצעות מגדל המים הצלחנו להבין איפה בדיוק היא היתה, בין כל הבתים ההרוסים – של ישראלים ושל פלסטינים.

באזור דוגית ירדנו עם הילדים לחוף הים, במה שנראה כמו בריכות דגים לשעבר. בכל האזור אין שום שילוט בעברית, לא של התנחלויות ולא של בתי מגורים. רק שלט אחד קבור בחול ועליו אפשר לזהות את המילה "מסעדת" ואת האות ד' – דוגית? דגים? לא יודעת. הילדים, אגב, בכלל לא התעניינו במה שניסינו לספר להם על ההתנחלויות – רק החול עניין אותם. הילדים שיחקו קצת וחזרנו הביתה – מרחק של 15 דקות נסיעה.

שבוע קודם ביקרנו בהתנחלויות הדרומיות. גם שם כל המבנים שהיכרנו מהטלוויזיה – בעיקר הישיבות ומבני הציבור – הרוסים, אבל הדרכים במצב טוב יותר. מה שהדהים אותי הוא הגודל העצום של הישובים, בעיקר נוה דקלים – את נכנסת ולא יודעת איך לצאת! עוד שמנו לב שבהתנחלויות האלה נשארו רק עצי הנוי – את כל עצי הפרי, בעיקר הדקלים, הישראלים לקחו איתם.

הרושם שהתקבל מהסיורים האלה הוא עד כמה היינו מנותקים מאותם אזורים שהיו שייכים לנו אך כל כך קרובים אלינו, אבל היינו מנועים מלהגיע אליהם ולהנות מהסביבה הטבעית המהממת בהם. המעניין הוא שכמעט ואין פלסטינים שמבקרים עכשיו באזורים האלה. כששאלתי מכרים וחברים לעבודה אם הם ביקרו כבר באזורים המשוחררים בצפון ובדרום, נדהמתי לשמוע שלמרות שעברו כבר חודשיים, הם עדיין לא היו שם. לרבים אין כלי רכב כדי לנסוע, ובעזה אין בכלל תחבורה ציבורית. יש גם כאלה שמצמצמים את יציאתם מהבית בזמן הרמאדן ויש כאלה שבכלל לא מעוניינים לבקר באזורים האלה, לפחות לא בינתיים. הם לא דואגים, כי מעכשיו המקומות האלה לא יברחו, הם כבר משוחררים ובשליטה פלסטינית, וניתן לבקר בהם בכל עת.

חשוב עם זאת לציין כי באזור מורג הונחה לפני כשבועיים אבן הפינה לבניית העיר על שמו של השייח חליפה בן זייד אלנהייאן, נשיא איחוד האמירויות הערביות, שתממן את הפרוייקט בו יגורו כ 25 אלף בני אדם, בעיקר כאלה שביתם נהרסו בכיבוש הישראלי. בעתיד ייבנו עוד ועוד ערים כאלה בכל השטחים המשוחררים.

חוץ מזה החיים נמשכים כרגיל, בצל הסגר שהוטל עלינו למשך כל החגים. כל יום אני מתקשרת למחסום ארז כדי לשאול אם אני כבר יכולה לבוא ולחדש את האישור שהייה שלי בעזה, וכנראה שככה זה יימשך עד אחרי החגים.

כפי שסיפרתי באחד המדורים הקודמים, התחלתי ללמוד לתואר שני בלימודי ארץ ישראל בשלוחה העזתית של אוניברסיטת אל קודס. הלימודים מאוד מעניינים, והדברים שהמרצים מדברים עליהם נראים לי קרובים ומוכרים, למרות שבהיסטוריה של הציונות יש פרטים רבים שמפתיעים אותי. רוב החבר'ה שלומדים איתי, 25 במספר, מכירים גם הם את ההיסטוריה והחברה הישראליות, ויודעים לשלוף במהירות את ההגדרות לציונות, כאשר המרצה מבקש זאת. רובם למדו את התחום כאשר היו כלואים בבתי כלא ישראלים, שם ארגנו לעצמם שעה יומית של לימודים על החברה הישראלית, הציונות והעם היהודי. חלק מהם אף השלימו תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה הפתוחה או העברית, בתקופת מאסרם.

כיוון שכל המקורות שלנו הם בערבית ומשקפים את נקודת המבט הערבית, המרצים דוחקים בנו למצוא מקורות בעברית, שהם כמובן משקפים את נקודת המבט הישראלית... וככה אנחנו שואבים מכאן ומכאן, ומנסים להיות כמה שיותר ביקורתיים לשני הצדדים.

זולפא אלחוסייני, בת 35, נולדה בחיפה. מאז נישואיה, לפני עשר שנים, היא מתגוררת בעזה. בעלה, מוחמד, עובד ברשות הפלסטינית. לזולפא ולמוחמד ארבעה ילדים: אנאס, בן 8, תלמיד כיתה ג'. מינא, בת 5 והתאומים יזאן ואחמד, בני ארבע.