"הבית הלבן" אינה שונה, למעשה, מסדרת אקשן כמו "צוות לעניין". זאת למרות שהמשחק, ערכי ההפקה, ואיכות העלילה של "הבית הלבן" נמצאים הרי ביקום אחר לגמרי מאלה של זבלון קיץ ספק מהנה כמו עלילות חניבעל סמית' וחבורתו.
שתי הסדרות הללו משרתות צרכים פסיכולוגיים דומים להפליא, רק באופן שונה. ב"צוות לעניין" מקבל הצופה את הפורקן כשהחבר'ה הטובים מלבישים לרעים אגרוף בפנים, או מפוצצים אותם באמצעות מתקן מאולתר מפסטרמה, או מצליחים לברוח מהמחסן שבו נעלו אותם באמצעות קורקינט חשמלי שהוסב לטנק עם אופציות מיוחדות. ב"הבית הלבן" מקבל הצופה את הפורקן כשהנשיא של הטובים משתחרר מלחץ פוליטי כבד וכותש את המועמד של הרעים בעימות הטלוויזיוני, או כשאנשי הצוות שלו מעמידים במקום איזה סנטור שמתחצף מדי. בשני המקרים, התוצאה אמורה לגרום לצופה לקפוץ את אגרופו ולהגיד "יש!"
הבית הלבן נחשבת לדרמה אמינה מאד, אבל כמו "צוות לעניין", היא מוכרת פנטזיה. במקרה זה, הפנטזיה היא שמועמד ליברלי במפגיע, ועוד ממדינה צפונית, מסוגל לסחוף רוב מרשים פעמיים ברציפות באמריקה של היום. הבית הלבן של הנשיא ברטלט נועד להזכיר את זה של קלינטון, וכמו קלינטון, גם ברטלט נאלץ לתמרן מול קונגרס רפובליקאי עוין. אבל שלא כמו קלינטון, ברטלט זוכה פעמיים בנשיאות ברוב מרשים. קלינטון זכה פעמיים בנשיאות עם פחות מ-50%, בזכות העובדה שמועמד שלישי בשם רוס פרו פיצל את הקול הימני. אמנם אל גור זכה ביותר מ-50% מהקולות, אבל קשה מאד להאמין שמועמד דמוקרטי צפוני מסוגל לעשות זאת. כאמור, פנטזיה ליברלית שכזו.
מדובר בסדרה שמשקיעה המון במחקר כדי להיות צמודה ככל האפשר למקור. אבל היא עדיין מוצר הוליוודי בעיקרו, וזה אומר שהמטרה הנרטיבית גוברת על כל שיקול אחר. כשצריך, מכופפים קצת את העובדות כדי לשרת את העלילה. זה בדרך כלל לא שקוף כמו שהגיבורים ננעלים במחסן שבמקרה מכיל כל מה שצריך כדי להרכיב משאית משוריינת עם מכונות ירייה ולפרוץ החוצה, אבל מי שבקיא בחומר מוצא את הפרצות.
אבל גם זה חלק מהכיף, וחלק מהצורך שמספקת הסדרה. הרי הגרעין הקשה של אוהדיה הם, כמובן, המכורים לפוליטיקה, האנשים שמאד בקטע. קראו להם חנונים, אם תרצו. אלה האנשים שבאמת מקבלים זקפה ממשפט כמו "אתה טוען שצריך לקצץ בתקציב, אבל אתה מושל של מדינה שקיבלה מיליארדים יותר מהממשל הפדרלי מאשר שילמה במסים, אז השאלה היחידה שלי אליך היא: האם אנחנו יכולים לקבל אותם חזרה?" אלה האנשים שפיתול עלילתי שמעביר את הנשיאות למשך תקופה קצרה לידי נציג של המפלגה היריבה מכה אותם בהשתאות מעריצה. אלה האנשים שמגניב אותם שלסדרה לא קוראים סתם "The White House" אלא "The West Wing" האגף המערבי של הבית הלבן, בו נמצא משרד הנשיא ובו מתבצעת העבודה האמיתית. מין ידיעת ח"ן שכזו. אלה האנשים שבאמת מסוגלים לעקוב אחרי ההתחכמויות בנות השורה, שג'וש ודונה יורים מהמותן זה אל זו. (כן, עבדכם הנאמן נמנה עליהם. כן, הוא מודע לכמה זה מדאיג).
אבל אם אתם לא רואים את עצמכם בתיאור שלעיל ממש אין סיבה להפסיק לקרוא. "הבית הלבן" נגישה לכל מי שאוהב סדרת דרמה טובה, עקב המשחק המעולה, איכויות ההפקה המרהיבות והעלילה הכתובה לעילא, והעובדה שפוליטיקה זה משהו שבכל זאת מעניין במידה זו או אחרת את רוב האנשים. הסדרה הזו תפורה כל-כך טוב, שאתם תצפו בה כמוצר טלוויזיוני נטו. אבל בפעם הבאה שיהיו בחירות בארצות הברית, פתאום תגלו שככה, בלי לשים לב בכלל, למדתם לא מעט על המנגנון שיכול בתיאוריה להעמיד בראשו אחד כמו ג'וסיה ברטלט, יכול במציאות להעמיד בראשו אדם שהוא ניגודה הגמור של הדמות הזאת, והכי חשוב להתגבר בסוף גם על זה.
עונות 4-5
כל הדברים הטובים נגמרים בסוף, ולרוב הדברים,כמו מסטיק בזוקה, נגמר הטעם לפני שהם נמסים כליל. גם "הבית הלבן" צועדת לה מעדנות בתחילת הדרך אל המקום בו הולכות סדרות ממש טובות למות. אמנם יש עדיין תקווה לתחייה, אבל מה לזכותה של "הבית הלבן" ייאמר שגם במהלך הידרדרותה, "הבית הלבן" היא עדיין אחד המוצרים הטלוויזיוניים השווים והמתגמלים שיש.
אחד הסימנים המובהקים לכך שסדרה טובה מתחילה לגווע הוא מכת הפרקים המיוחדים. כשב"אוז" עשו פרק מיוזיקל, ידעת שאפילו טום פונטנה הגדול חופר עמוק בתחתית הבאר. כך, ב"הבית הלבן", כשארון סורקין מחליט "אולי נעשה פרק אחד שידבר על אלצהיימר באמצעות זה שפשוט נגיד שאבא של סי.ג'יי חולה בזה ונשלח אותה הביתה להיות אתו", זה נודף ריח חריף של "מוזה! איפה את?! למה עזבת אותי פתאום???". כנ"ל בפרק על אבא של ראש צוות התקשורת, טובי זיגלר, שעל טיבו לא נרחיב בשל סיבות של ספוילרים. הוא יותר נסבל, גם כי הוא שזור בשטף הסדרה הטבעי.
אבל ההוכחה החותכת ביותר היא כשסדרה שקולה, שמצטיינת בעשיית דרמה מתהליך הממשל השוטף, פונה לריגוש המיידי של מצב חירום בריבוע סטייל "24". לא נגלה לכם במה המדובר, למקרה שלא ראיתם אף אחד מהשידורים החוזרים, אבל זה חתיכת דבר, וזה סוגר את עונה 4.
מה שכן, הגאונות החנונית של "הבית הלבן" מאפשרת לה להוציא מהמצב הבסיסי הנדוש טוויסט מבריק שמבוסס לחלוטין על החוקה האמריקאית. נכון שכדי לגרום לזה לעבוד הם צריכים ליצור צירוף מקרים די מאתגר-אמינות, אבל התוצאה מעניינת למדי, ומספקת גם הופעת אורח חזקה של ג'ון גודמן הנפלא. אלא שהסיטואציה, על אף העניין, איכשהו לא לגמרי עובדת כטלוויזיה, ונדמה שצוות הכותבים הכיר בכך וסיים אותה באותה פתאומיות בה החלה, כבר בתחילת עונה 5.
אבל עונה 4, עד לסיומה הג'ק-באוארי, ולמעט חריגות כמו פרקי המשפחה הנזכרים לעיל, מספקת שפע בשר אדום ומשובח למי שהתמכרו לשלוש העונות הראשונות. הפרקים הראשונים, המתארים את מערכת הבחירות של ברטלט לכהונה שנייה, הם מקצוענות מזוקקת. הפרקים על העימות ועל ליל הבחירות יספקו ליטרים של אדרנלין לכל מי שאכפת לו מפוליטיקה, והצורה האלגנטית שבה שחררו היוצרים את רוב לואו מהסדרה פשוט מעוררת התפעלות.
גם לילי טומלין, בתפקיד המזכירה החדשה והלא לגמרי שגרתית של הבוס, היא בהחלט תוספת מגניבה ורבת עוצמה לנבחרת השנינויות והחידודים המקיפה את הנשיא ברטלט.
אחרי המפץ הגדול שמסיים את עונה 4 ומתחיל את הבאה אחריה, נמשכת עונה 5 במין מקצב מעצבן של כישלונות ומכשולים פוליטיים מקצב שאמין מאד לאופן שבו כהונות שניות בדרך כלל מתנהלות, אבל גם מקצב שיוצר טלוויזיה מתסכלת שבה מתרופפת לעתים אהדת הצופה לדמויות. לאורך העונה, הראשונה ללא היצור המקורי ארון סורקין, גם מתחזק הממד של פיתולי העלילה הטלנובליים-משהו, שמעוררים בעיקר צער וגעגוע לתקופה שבה סדרת הקאלט של הג'אנקי הפוליטי לא הייתה זקוקה לתרגילים כאלה.
גם עונה 5 נגמרת במפץ גדול, יותר אמין מהקודם, והפעם עם ניחוח מאד מוכר לקוראי העברית. המפץ הזה יכתיב כמובן את ההתחלה של עונה 6, שמספקת הבטחה לתחייה מחודשת של הסדרה שהפכה הצעות חוק לחומר סקסי. עונות 4 ו-5 הן המשך טבעי לרומן שגם אם הוא נכנס לתקופה של כמה עליות ומורדות, לא הולך להיגמר כל-כך מהר. כידוע, כוח זה עניין ממכר.