ביום הולדתו ה-34, שחל באוגוסט האחרון, התעורר זבולון מושיאשוילי משנתו, צחצח את שיניו, הביט במראה וחשב על ההון שהיה אמור להיות לו בגילו: סכום צנוע של 100 מיליארד דולר. בנעוריו ובבחרותו היה משוכנע שבעשור הרביעי לחייו יהיה העשיר בתבל.
הוא השתרע על הספה, הדליק את הטלוויזיה, בהה במסך ונזכר בימי הזוהר שלו, אז כיכב בסדרת הטלוויזיה המצליחה "שמש". הוא חש צער עמוק על שלא ידע לחסוך קצת כסף באותה תקופה. בעודו מתבוסס בצערו, עלה במוחו רעיון להפיק סרט קולנוע בין לאומי בתקציב של 200 מיליון דולר. מוחו של זבולון הוא אשכול של רעיונות גרנדיוזיים. בהפקה זאת ראה עצמו מככב לצידה של מדונה וג'וליה רוברטס, שיתקוטטו ביניהן על חסדיו. הוא ינהל רומן עם שתיהן, ולקראת סוף העלילה ישלים ביניהן, יכיר לג'וליה את סודות הקבלה וישכנעה, בדומה למדונה שעברתה את שמה לאסתר, להחליף את שמה לגאולה. על רקע כותרות הסיום יינשא לשתיהן בטקס צנוע ונודיסטי, שיתקיים באחד מאיי סיישל.
הוא העריך כי אם ימצא מממן לסרט, הדבר יכניס לכיסו לפחות 20 מיליון דולר. ההפקה הזאת, אגב, מבטלת שתי אחרות שחשב עליהן בליל אמש: האחת - פרסומת מקורית לגלידת וניל, שתצולם על הירח. כשחשב על הפרסומת העריך כי תכניס לכיסו כחמישה מיליון דולר. את התסריט הוא לא העלה על הכתב, ואת הרעיון הוא לא ניסה למכור לשום חברת פרסום, רק משום שבאותו רגע הגה רעיון אחר: פתיחת סוכנות בינלאומית לשחקנים, שתאגד בתוכה את כל כוכבי העתיד. את פרחי הכוכבים הוא וצוותו ילקטו בבתי ספר לאמנות הפזורים ברחבי תבל. עסק זה, העריך, יכניס לכיסו משהו כמו רבע מיליארד דולר בשנה.
זבולון מתח את איבריו, ראה בעיני רוחו את סצינת החתונה העירומה עם שתי הכוכבות, העלה חיוך גדול על פרצופו, עצם את עיניו וחזר לישון.
הרעב העיר אותו כעבור שעתיים. הוא פישפש בכיסי מכנסיו המושלכים על הרצפה ברישול. באחד מצא שטר של 20 שקל, בכיס אחר גילה מטבע של חמישה שקלים. הוא יצא מדירתו השכורה ביפו, חצה את הכביש ונעמד מול המאפייה של אבולעפיה. שם רכש שתי נחמות עתירות פחמימות, סמבוסק ממולא בתפוח אדמה ובייגלה שומשום. בפיצוצייה הצמודה קנה מלבי בדבש, קוקוס ובוטנים.
לפתע חש יד מונחת על כתפו. היתה זו ידו של גבר מהודר כבן 50. "ששי, אתה ששי!", התלהב האיש והציג עצמו כישראלי לשעבר שחי בברוקלין, צופה אדוק בסדרה "שמש" המוקרנת בשידורים חוזרים בערוץ היהודי. הגבר, שירד מג'יפ האמר יוקרתי, עורר בזבולון תקוות גדולות. הוא ניסה לשכנע את האיש להשקיע בסרט הבינלאומי בכיכובן של שתי הדיוות. בהתלהבות יתרה סיפר ליורד העשיר כי את מדונה לא תהיה לו בעיה לגייס לסרט. לראשונה, גילה לו, פגש בה לפני שנים אחדות.
היה זה בכנס בינלאומי לתורת הקבלה שהתקיים בארצות הברית. באותו כנס התקרב אליה, הציג עצמו כשחקן ישראלי שלומד קבלה, לחץ את ידה והציע לה לעשות עלייה. אך שומרי הראש שלה הרחיקו אותו. "הם לא בני אדם, השומרים האלה", רטן מול האיש בחליפה היקרה והוסיף, "אבל היית צריך לראות את העיניים שלה, כאלה טובות, היא כמעט השתכנעה לעלות... השנה, כשבאה לארץ, זכרה אותי, אמרה שאני נראה כמו דני דה-ויטו... אתה קולט? מדונה אמרה לי שאני דני דה-ויטו הישראלי... אחי, אתה חייב להשקיע בסרט, זה יהיה שלאגר, אתה תרוויח משהו כמו 500, 600 מאות מיליון דולר...". הגבר שמע את הדברים, הבטיח לחשוב על זה ומסר לזבולון כרטיס ביקור.
שתי דקות אחר כך זבולון התקשר אליי, דרש שאכתוב את התסריט. "תעזוב אותך", ניסיתי להניא אותו, אבל הבן אדם היה נחוש. החל לספר לי על המעריץ המיליונר שפגש. "הבן אדם רציני, ירד מג'יפ האמר שעולה לפחות מיליון דולר. יש לו חברת אלקטרוניקה ענקית. אמרתי לו שזה צריך להיות סרט בתקציב של 200 מיליון דולר. אמר שיחשוב על זה וייתן לי תשובה עד מחר... תשמע, דודו, לדעתי הוא ישים על הסרט לפחות 50 מיליון, אז כדאי שתחשוב על זה ברצינות... אני מאמין שייצא לך מהסרט לפחות חמישה מיליון דולר...".
"אחי, תתבגר, תרד מהפנטזיות", אמרתי בחוסר סבלנות. אבל ההערה לא עשתה עליו רושם. "תאמין לי שכל הפנטזיות יכולות להתגשם אם משתפים איתך פעולה", קבע בביטחון. הצצתי בשעוני. "זבולון, נשמה, יש לי טור על הראש, עוד שעתיים אני צריך לשלוח אותו למערכת, ואני רק באמצע העבודה...". הוא מיד התנצל על ההפרעה ודרש להיפגש איתי מאוחר יותר כדי להמשיך בדיון על ההפקה האולטרה גרנדיוזית המתהווה במוחו.
זבולון בעל נשמה יתרה, כל כך טוב לב, תמים ונדיב. בעבר למדנו יחדיו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. בתקופה ששיחק ב"שמש" תמך במשפחתו ובכל חבריו הרבים. הלווה כספים, תרם ברוחב לב נדיר למוסדות צדקה ולכל פושט יד בצמתים, עד שהוא עצמו נותר ללא פרוטה ובחובות כבדים. הוא פשוט לא יודע לומר לא. כשיש לו הוא נותן ונותן, כמו העץ הנדיב. ולאחד כזה לא מסרבים, גם אם הוא פנטזיונר וגוזמאי בלתי נלאה.
בשעות הערב נפגשנו בביתי. אמרתי לו שיכתוב תקציר של הסרט, משהו כמו עמוד וחצי, אך הוא דחה את הצעתי. התעקש לגולל בפניי את העלילה בעל פה. זה לא היה קל. בתיאור הסצינה הראשונה נכנס לפרטי פרטים כמו מיקומה של המצלמה, תנועותיה, משחקי האור והצל וכדומה. אי אפשר היה לעצור אותו ולומר לו להתקדם הלאה בסיפור. הוא היה נרגש כילד שזוכה לנשיקה ראשונה מהילדה הכי יפה בגן. המחיש את דבריו בתנועות ידיים גדולות, לא יכול היה לשבת, תיאר הכל בעמידה, כאילו הוא על במה. שעה תמימה התבוננתי בו מבלי יכולת להשחיל מילה. כשסוף סוף נרגע הבטחתי כי ברגע שהכסף יגיע מהיורד העשיר, ארתום עצמי להפקה ואשב לכתוב את התסריט.
לא שמעתי מזבולון במשך חודש וחצי. השבוע פגשתי בו באקראי במסעדה בכרם התימנים. "נו, מה קורה עם ההפקה?", שאלתי. "איזו הפקה?", התבונן בי בהשתוממות. "עם מדונה", הזכרתי לו. "אה, זאת", השיב נבוך והוסיף, "בינתיים זה מוקפא... ההוא לא חוזר אליי, איזה אנשים מוזרים, מבטיחים ונעלמים... אבל לא נורא, לפני שבועיים דיברתי עם אורי גלר, הוא מעריץ שלי. התקשרתי אליו והצעתי לו לחפש יחד את השרידים של לוחות הברית. יש לי כיוון איפה הם נמצאים, ועם היכולות של גלר אני בטוח שנמצא אותם. אחי, הוא הסכים לשתף איתי פעולה, אני לא מאמין... אתה יודע כמה שווים שני לוחות הברית?", שאל ונתן בי מבט נוקב. "שני מיליארד דולר?", ניסיתי להעריך. "מה קרה לך?", החווה מולי תנועת ביטול, "זה לוחות הברית, אחי, אתה צריך לחשוב בטריליונים, אחרת לא משתלם לחפש אותם בכלל...".